דרור קשטן חי 79 שנים, שיחק ואימן עשרות שנים, אבל אני אתייחס רק לשלוש שנים יחידות בחייו, ובעיקר לאליפות האחרונה שהשיג לקבוצה שלי, בית"ר ירושלים.
הוא שם אותנו על המפה עם אליפות ראשונה, והוא מחזיר אותנו למפה אחרי עוד אליפות, מיד אחרי החזרה של אלי אוחנה והעלייה מליגת המשנה. אבל השנים הללו בטלות בשישים לעומת האליפות שקשטן מוליך את בית"ר אליה ב־1998. אלו השנים שאחרי רצח רבין, הקרע בעם מתחיל לרקום את עצמו. אלי כהן, שהוביל את בית"ר לאליפות שנה לפני כן, עובר להפועל ת"א. כל המפונפנים מהברנז'ה הולכים אחריו. כהן משחק כדורגל בינארי, מפוהק, הברנז'ה לא יודעת מה לעשות עם עצמה מרוב בושה, אבל הוא מביא הישגים. הם נצמדים אליו.
הלוויתו של מאמן הכדורגל דרור קשטן ז"ל
ומנגד, בית"ר היא הר געש איסלנדי מתפרץ. לקשטן יש כריזמה, התנהלות וטון דיבור של סוכן ביטוח, אבל הכדורגל שלו מרהיב, סילוני, לא רואה ממטר מי מולו. בית"ר היא האנטיתזה של הפועל, הכדורגל של קשטן הוא האנטיתזה של עצמו. כל השבוע מתנשאים עלינו אוהדי הפועל עם מושיק תאומים שלהם, ואנחנו מתחבאים מאחורי עסקן המפיות משה דדש. אבל בשבתות, ראס בן עמו, דדש הופך לבעלים של רשת בתי קולנוע, קשטן מעשן על הקווים בשרשרת, אוחנה וחרזי מלהטטים, ההונגרים הונגרים. ואנחנו? אנחנו, בשבתות, אנחנו הדבר.
במחציות, בטדי החדש, ליברמן וביבי עולים למגרש, נוגחים בכדור ומעבירים אותו בינם לבין אחרים באוויר. המצלמות מתקתקות. טדי הוא הכיכרות של השבתות. צביטת מועקה בבטן. הבחירות באוויר. ברק מאותת מעבר לפינה. מנצחים את הפועל בבלומפילד, ב־0:1 בינארי נפלא ומשובב נפש.
ביציעים, בינתיים רק בלחישה, אפשר לשמוע כבר את ה"מוות לערבים" הרועם. אתה מנסה להתנתק: מה לך ולקבוצה שאוהדים אותה אנשים שחושבים שזה לגיטימי לעודד אותה בקריאות כאלו, או בשירי קרב והלל לכהנא. אבל אתה לא יכול להתנתק. אתה מסתכל על השיעמומון שהוא קשטן, אתה מסתכל על הכדורגל שהוא מייצר, ואתה הולך לאיבוד באזור החיץ ביניהם. והוא גם היחיד שבין אליפות שלנו לאליפות של האדומים. אין לנו שיר הלל לקשטן, אנחנו קופצים: "אבל בהסתדרות".
אני חושב שהכל נטען בסוף לשני שבועות במאי. כולם כבר הבינו שנתניהו מיצה את עצמו. דנה אינטרנשיונל זכתה לייצג את ישראל באירוויזיון. אלפים יצאו לרחובות, לרקוד, ביקשו שייתנו מרחב לאומת הדאנס. במחזור הלפני אחרון יצאנו לבית־שאן וניצחנו באלימות. אני זוכר את הנסיעה השקטה הביתה, האליפות בכיס האחורי. אני זוכר את מאות השבורים שיצאו לחגוג, מה לא, על המדרכות.
איזה דיסוננס עצום. איזה ניצחון עלוב, ואיזו אליפות מפוארת. ועוד על חשבונם. סיגריות בשרשרת, כריזמה של קופאית בבית מרקחת וכדורגל בריז'יט בארדו. אחרי זה הוא הלך להפועל ולקח אותה הכי רחוק, אבל אנחנו סלחנו לו על הכל. במשך שנה שלמה, כל שבת, היינו ההופעה הכי טובה בעיר, ההדים לעולם לא מרפים: "אבל בהסתדרות".
פורסם לראשונה: 06:30, 16.01.24
