כשגיא חדידה סיפר לפני כחודשיים להוריו שקיבל הצעה מצ'רנומורץ אודסה האוקראינית, הם באופן טבעי נבהלו. בזמן שאנשים נסים מהאזור מוכה המלחמה ומנחת זרועו של ולדימיר פוטין, אין שום סיבה הגיונית להגיע ולשחק במקום שהוא סכנת חיים – אבל מי שמכיר את חדידה, יודע שהוא תמיד חיפש הרפתקאות.
"רציתי לנסות להגשים את עצמי, לראות איך אני מתמודד עם הקושי והאתגר ולחוות משהו שונה שגם יכול לקדם לי את הקריירה", מספר הקשר בן ה־27. "שוחחתי עם שניים מהזרים של הקבוצה, בלגי וסלובני, ועם נשיא המועדון, בחור ישראלי בשם זאביק, הבנתי מהם שהכל בסדר והחלטתי להיענות להצעה".
חדידה, שגדל במחלקות הנוער של הפועל באר־שבע והפועל ת"א, הספיק לנדוד בין מספר קבוצות בלאומיות ובליגת העל עד שחתם בתחילת העונה בבני־ריינה. בינואר הוא עבר לסקיראספור מהליגה השנייה בטורקיה, אבל עוד לפני שבעט פעם אחת בכדור, הובהר לו שבעקבות חילופי המאמנים עדיף לו לחפש בית אחר. "הרומן עם טורקיה היה קצר ומיותר, אבל הכל לטובה", הוא אומר.
חדידה הגיע לאודסה ואחרי כמה שבועות, שבהם לא יכול היה לשחק בגלל עניינים בירוקרטיים כמו קבלת אישור מפיפ"א, ערך הופעת בכורה חלומית מול אינגולץ, במהלכה הבקיע שער ובישל את השני בניצחון 1:2. בהמשך חדידה פתח בשלושה משחקים וקבוצתו טיפסה מהמקום ה־14 ל־11. "המטרה שלנו היא להבטיח את ההישארות בליגה כמה שיותר מהר", אומר חדידה. "עשינו תיקו מאוד מכובד עם שחטאר דונייצק ואנחנו במגמת שיפור. יש באוקראינה שלוש קבוצות גדולות, כמו בישראל – שחטאר, דינמו קייב וזוריה – עם תקציבים של 50 מיליון יורו ויותר. אנחנו קבוצה צנועה עם תקציב של שמונה מיליון יורו, אבל האנשים באודסה אוהבים כדורגל".
איך הרמה לעומת הכדורגל הישראלי?
"מוסר העבודה מאוד גבוה, וגם הקצב והאינטנסיביות. יש בליגה המון זרים ברזילאים ברמה מאוד גבוהה, אבל מצד שני אני משוכנע שמבחינה טכנית הכדורגלן הישראלי לא נופל מאף אחד".
3 צפייה בגלריה
"מבחינה טכנית הכדורגלן הישראלי לא נופל מאף אחד". חדידה במדי הפועל ירושלים
(צילום: אורן אהרוני)
"לא רצים כאן למקלטים"
אבל עם כל הכבוד לכדורגל, הסיפור המרכזי באוקראינה בשנה האחרונה הוא המלחמה. העיר אודסה ספגה בתחילת הפלישה הרוסית הפגזות, שגרמו למספר הרוגים, והיא מרוחקת 800 קילומטר מבאחמוט, שם ניטשים קרבות עקובים מדם בין הכוחות האוקראינים והרוסים.
על חדידה זה לא כל כך משפיע. "יש אזעקות בכל המדינה כשקורה משהו. זה לא כמו בישראל, שאם נורה טיל לשדרות אז האזעקה היא רק בשדרות. ועדיין, כשאני מסתכל מהחלון כשיש אזעקה, כולם ממשיכים בשגרת היום שלהם, יושבים במסעדות ועושים קניות, כבר לא מתרגשים. זו לא מציאות שבה אנשים רצים למקלט. יש עוצר מחצות עד שש בבוקר, אבל בגלל שמעולם לא הייתי טיפוס של לילה, אני ממילא הולך לישון מוקדם כדי להתכונן לאימון, אז זה ממש לא מפריע לי".
זה נשמע כאילו אתה משחק בשווייץ.
"לא שווייץ, אבל הרבה פחות גרוע ממה שכולם חושבים. היה לי את הבום בהתחלה, כי אתה מגיע לאזור שבו המציאות לא סימפטית בלשון המעטה, אבל לא משהו מפחיד או מדאיג במיוחד. זו המדינה הכי גדולה באירופה, והמלחמה הפכה להיות סוג של שגרה. עובדה שאנשים מתנהגים כרגיל. אם לומר את האמת, אני לא יודע איפה יותר מסוכן – באוקראינה או בישראל. הרי גם אצלנו בארץ, במציאות הביטחונית הבלתי אפשרית, יש פחד תמידי שאנשים לא יחזרו הביתה. הייתה לי שיחה עם ההורים שלי לפני כמה ימים, באמצע גל הפיגועים, והם אמרו לי 'חיכינו בדאגה מתי כבר תחזור הביתה, ועכשיו אנחנו כבר לא יודעים מה עדיף, שתחזור לישראל או אולי שתישאר שם'. זו אומר הכל לדעתי". את חג הפסח העביר חדידה בבית חב"ד באודסה עם חברי הקהילה היהודית. "הם מארחים אותנו נפלא, ולא חסר כלום".
היית ממליץ לכדורגלנים ישראלים להגיע לאוקראינה?
"כל שחקן שיש לו אופציה והצעה קונקרטית, לא יכול להרשות לעצמו להפסיד את החוויה של המקצוענות ושל כדורגל מסוג קצת אחר. אני שמח שנסעתי, כי אני לומד הרבה מאוד על עצמי גם כאדם וגם ככדורגלן. ברור שהייתי יותר שמח אם הייתי מקבל הצעה ממועדון גדול בישראל, אבל כשזה לא קרה – אני יכול להגיד היום בדיעבד שלמרות כל החששות של הקרובים שלי קיבלתי את ההחלטה הטובה ביותר".
