"שלום, אני האוהד שנהרג במשחק כדורגל. מה שלומכם? יצאתי לפני המשחק מהבית שלי, בבוקר הייתי עם הילדים בפארק, אולי באתי עם חבר למשחק, אולי נסעתי בטרמפ עם שכן. יש לי מנוי, אולי קיבלתי כרטיס מחבר אני לא זוכר, אני חושב שהארוחה האחרונה שאכלתי בחיים הייתה נקניקייה קצת יבשה. לבשתי חולצה אדומה עם פסים צהובים ומעיל ירוק ומזל שלבשתי את תחתוני המזל. זה קרה אתמול או מחר או בעוד שנה לא בדיוק זוכר, המוות לפעמים מטשטש את הזמן אבל לא את המקום.
אל תעשו לי את הפרצוף המופתע הזה.
הרי ידעתם שזה יקרה. כולכם ידעתם. הכתובת לא הייתה על הקיר. היא הייתה בשירים שצרחתם בחימום, באלה שאיחלו למחלות ותאונות. פשוט לא האמנתם שהמוות באמת יקבל את ההזמנה ויופיע. הוא הופיע, והוא לובש את הצבעים שלכם.
שנים טיפחתם את המפלצת הזאת. קראתם לזה 'תשוקה', קראתם לזה 'טירוף'. או בשם הכי מפחיד ׳לאומנות׳ כשהדלקתם את האש והעשן חנק לילדים את הריאות, אמרתם שזה 'צבע'. והנה, הדם התקרר על הבטון. פתאום זה כבר לא נראה כמו תפאורה יפה של אולטראס, נכון? קראתם למגרש 'גיהינום'. בסוף, הגיהינום פשוט פתח את השערים שלו לרווחה. אני? אני פשוט הייתי הראשון בתור.
אז בבקשה, לא צריך שתדליקו לי אבוקה.
לוויה של לייקים
אל תבואו להלוויה שלי, אין צורך. אני כבר רואה את זה: שיירה של מכוניות עם דגלים, צעיפים על הקבר, ואיזה נאום על 'החייל שנפל בשירות המועדון'. איזה שירות? איזו מלחמה? מתתי בגלל כיסא פלסטיק ושירי נאצה. אל תשימו לי צעיף על הארון. זה מה שחנק אותי מלכתחילה.
ואז דקת הדומייה המלאכותית שבה חצי אצטדיון ישרוק בוז והיי, אפילו יקראו למתחם האימונים של הקבוצה שאהדתי על שמי. אמא שומעת? קיבלת מנוי VIP במקום הכי טוב במגרש! ככה זה כשמעדיפים לקדש את המת מאשר לתקן את החיים. הרי בלוויה שלי, אתם לא תבכו עליי; אתם תבכו על זה שהמשחק הבא יהיה ברדיוס, בלי קהל. אתם תעשו 'סטורי' עם נר נשמה כדי לקבל לייקים מהקהל היריב שיגיד 'כבוד', בזמן שבלב הם חוגגים לי על הדם.
אתם לא תבכו עליי; אתם תבכו על זה שהמשחק הבא יהיה ברדיוס, בלי קהל
(צילום: אלכס קולומיסקי)
אף אחד עוד לא ניצח בשם מלחמה
במשחקי המלחמה יש כלל ידוע: היחיד שמרוויח ממנה הוא סוחר הנשק. הבעיה היא ששעות לא הבנתי מי הוא בסיפור שלי. כי כולם מרוויחים פה על חשבוני. ההתאחדות מרוויחה מקנסות, הקבוצות מרוויחות ממכירת מנויים לנרקומנים – סליחה, לקהל. פוליטיקאים מרוויחים כוח, ארגוני האוהדים מרוויחים ממכירת אמצעי אהבה. אז למה רק אני משלם במזומן?
היד הקלה על ההדק והאלה
אי אפשר לדבר על הדם שעל הבטון בלי לדבר על הכחול שמעליו. הכתובת הייתה שם גם בכל פעם שראינו שוטרים נכנסים ליציע כמו ליחידת חיסול, בעיניים רושפות שנאה כלפי כל מי שלובש צעיף. האלימות המשטרתית הפכה לחלק מובנה מחוויית המשתמש באצטדיון. דחיפות חסרות פשר, סוסים שרומסים קהל צפוף, ואלות שנוחתות על ראשים בלי להבדיל בין חוליגן לילד בבר מצווה. כשמדינת ישראל מתייחסת לאוהדי כדורגל כאל מחבלים פוטנציאליים ולא כאל אזרחים, אל תתפלאו כשהמפגש הזה מסתיים בשקיות גופה. האלימות הזו לא באה למנוע את האסון, היא לעיתים קרובות המאיץ שלו, הניצוץ שמדליק את חבית חומר הנפץ שכולנו יושבים עליה.
כשהמטאפורה הופכת לגופה
מי שמריח את המוות באצטדיון כדורגל יודע שהוא לא מריח כמו בבתי חולים. אין בו סטריליות. הוא מריח כמו שילוב דחוס של דשא רטוב, סיגריות זולות וזיעה של אלפי אנשים שהפכו ברגע אחד משותפים לדרך לשותפים לפשע.
עימות אלים בין אוהדי הפועל פ"ת לכוחות האבטחה באצטדיון המושבה
(קרדיט: לפי סעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים)
המיתוס ושברו
במשך עשורים מכרו לנו שהכדורגל הוא "עניין של חיים ומוות". אימצנו את הטרמינולוגיה של המלחמה: "חזית", "קרב", אבל ביום שבו נפלתי חסר חיים ביציע, התברר שהכדורגל הוא הרבה פחות מזה, והחיים הם הרבה יותר. המגרש הזה, שקראנו לו "בית", הפך לבית קברות.
משחק החיים. והמוות
אל תגידו "קומץ". המילה הזו היא המקלט של הפחדנים. זה לא היה קומץ, זו הייתה האווירה. זה היה החשמל באוויר שאמר שהכל מותר בשם האהבה לצבע, וזה היה הבוז המערכתי מצד המשטרה והנהלות המועדונים שאמר שחיי אוהד הם הפקר. בסוף, האהבה וההזנחה התאחדו לחבל תלייה אחד.
המשחק אולי ימשיך בשבת הבאה. השחקנים יעלו, הקהל ישיר. אבל בכיסא אחד ביציע תישאר ריקנות שתצחק לכולנו בפנים. כי הרי ידענו שזה יקרה. פשוט היינו עסוקים מדי בלשיר כדי לעצור את זה בזמן.
רק בבקשה, לא צריך שתדליקו לי אבוקה לזיכרון.
