בדקה ה־20 בטוטו־טרנר, ממש בזמן שבגוש דן נשמעו אזעקות, מוליכת ליגת העל הפועל באר־שבע עשתה התקפה של 11 מסירות. כדור שהלך ימינה, שמאלה, אמצע, שוב ימינה, ואז לראש של זאהי אחמד, ואז 0:1.
זה היה שער קבוצתי מהאנציקלופדיות, אין מחלוקת. ולא פחות מזה, שער עם אמירה: של הנה, לפנינו רגע נדיר של שפיות להיאחז בו. רגע שבו הכדורגל הישראלי, מותרות בימים כאלו, פוקח עיניים.
ועדיין, לא יודע, עם כל הכבוד להנעת המכבש של רן קוז'וך, זה היה שער פחות נוצץ מסך המסירות שנספרו על הדשא. שער חסר. דומם. התפרצות געשית על כוכב לכת שומם. גול שאתה בעיקר שומע בו את מה שאין: את היעדר הקהל המדהים של באר־שבע. את היעדר העדים, הפיות הפעורים. את היעדר הטרנספורמציה שהופכת קסם על הדשא לאנרגיית המונים.
וכשמיגל סילבה, שוער בית"ר ירושלים, הכשיל את בילנקי, נכון שזו הייתה הכשלה מטופשת, בלי סיבה. אבל בעיקר זו הייתה הכשלה חסרה. מקריאות הייאוש של הצהובים. מתפיסות ראשים. וכשהדרדל'ה של ירדן כהן, דקה 90 וקצת, גימגם דרכו לפינה הימנית, זה היה מהפך של אלופים, ועדיין, איפה זה ואיפה קפיצות ה"ישששש!" ביציעים.
תקשיבו לכדורגל בטדי. ובטרנר. ובאצטדיון בנתניה. איך הוא נשמע, כלומר איך הוא לא נשמע. בלי המי שלא קופץ אדום. או צהוב. או ירוק. בלי ה"שבו, אתם מסתירים", בלי שירת "ת־ת־פ־ט־ר", ושלטים מתריסים.
בימי שגרה, האוהדים הם הצלע החבוטה ביותר בענף. אלה שהכי פחות נספרים. אבל ברגעים כמו אמש אפשר להבין: האוהדים הם לא רק הסיבה למשחק. הם פס הקול, ופס האנרגיה. הם אלו שמעניקים לאירוע ממדים של חשיבות. של מכובדות. הם אלו שנותנים לשער מרהיב תוקף של שמחה, ולהחמצה ממטר תוקף אכזבה.
3 צפייה בגלריה
שחקן עירוני קריית שמונה אדריאן אוגריסה חוגג מול יציעים ריקים בנתניה
(צילום: עוז מועלם)
וכשהיציעים ריקים, בטדי רק שלט הצדעה גדול ומרגש ללוחמים, קבוצות הפאר הישראליות כמו במערומיהן, וחדר המנועים האפור נחשף. "הוא לא נגע בו", "על מה צהוב?", "אה, את זה פתאום ראית?", "עלו, עלו למעלה". כל קולות הדשא פתאום צפים. ולרגע אתה יכול לשאול את עצמך מה ההבדל בין זה למחנה אימונים בליטא. או לסתם משחק של שישי.
אז כן, ברור, זה רגע לשמוח בו. הכדורגל הישראלי חזר. ויש את באר־שבע. וטבריה, בטח טבריה – ובית"ר, בטח בית"ר. וקאנגווה. וירדן שועה. זה העולם האמיתי. לא הבליסטיים והכטב"מים שבחוץ. ועדיין, זה לא הדבר השלם.
וכשיש אזעקה תוך כדי, כמו בשישי במשחקי הלאומית – קשה שלא לתהות אם הסיכון המחושב שווה את זה. ואם האווירה מתאימה. ואם יש תנאים הוגנים כשמומנטים ספורטיביים נעצרים ומשתנים, ויתרונות של ביתיות מבוטלים. וכשברור לך שלא כל השחקנים הזרים על הדשא, אלה שחזרו, מרגישים בטוחים.
כמעט כמו לכל דבר בתקופה המבלבלת הזו, גם לחזרת הכדורגל אין תשובה נכונה. אפילו שער של 11 מסירות, גול שנותן אוויר בתוך אזעקה עולה ויורדת, לא הופך את הדברים ליותר ברורים.
עומר אדם מול קיסריה ריקה
צהרי שישי. רועי יום טוב מתרוצץ סביב הדשא בבלומפילד במפגש בין מכבי יפו לקריית ים. מתרוצץ, מתרוצץ. עם יד על הצד, וכאבי שרירים והכל. אתה עושה יותר קילומטרז' מהשחקנים, אחד מאנשי הצוות זורק לעברו. והוא, מה רוצים ממנו, הוא בסך הכל מוסכניק.
יום טוב, 44, הוא נצר למשפחה של ארבעה דורות אוהדי יפו. אבא שלו היה אלונקאי במשחקי הקבוצה, והוא והבן שלו מביאי כדורים. רק שהמלחמה לא מאפשרת לוקסוס של יותר ממביא כדורים אחד, ובלומפילד כידוע רחב ידיים. אז יום טוב מפזר 12 כדורים סביב הדשא, שיהיו זמינים, ובכל פעם תופס ספרינט לפינה אחרת. "אני מזכיר לך שזאת ליגה לאומית, 90 אחוז מהכדורים הולכים החוצה", הוא מבהיר.
יום קודם, בחמישי, נפוצה שמועה בווטסאפ של אוהדי יפו, שכמה אוהדים יזכו להיכנס למשחק. מיד נהייתה מהומה. ונהיו נעלבים. אני ממקימי הקבוצה. ואליי מתקשרים כשצריכים כסף. ואני מתנדב. ועכשיו, דילגו עלינו.
השמועה הזו הייתה תעלול של כמה מאוהדי יפו בימים טעונים. הליגה הלאומית חזרה ראשונה, ומכבי יפו, שני ניצחונות בשעת המלחמה, היא ממ"ד של שפיות לאוהדיה, ואני בהם. רק שהנחמה הזו מסופקת במנות קטנות מדי, בקרנות רחוב. כמו מבגאז' של סובארו. הינה בווטסאפ יש אוהדים שמעלים תוכניות מרחיקות לכת כמו להתחבא בשירותי בלומפילד או להסתנן דרך האמבולנס. הדיבור הזה, תהיו בטוחים, נכח בימים האחרונים בהרבה ווטסאפים של אוהדים.
ובסוף, כשהמשחק נפתח, ושער נגיחה של גיל יצחק נשמע כמו עץ שנופל בלב יער ריק, מביא הכדורים יום טוב והכרוז שלומי אלעזר הם האוהדים היחידים שזוכים לצעוק יששש בלייב.
לכרוז, משחק שלם מול 30 אלף כיסאות ריקים של בלומפילד, איך נגיד, זה כמו עומר אדם מול קיסריה שוממת. "יותר כמו הופעה אקוסטית", אלעזר מדייק ואז משתמש במילה "סוריאליסטי". "אתה לא רוצה להישמע מגוחך ולכרוז בפאתוס מול אצטדיון ריק, אבל אתה כן רוצה להטריף את השחקנים".
"ולצד זה", הוא ממשיך, "יש תחושה משחררת. כי כשיש קהל, אני מקבל הערות. תגיד ככה או שים את השיר הזה. ופתאום הלחץ יורד, ואפשר לעשות ניסויים. אפילו כרזתי כמה משפטים בבולגרית".
ועדיין, למרות שיפו מביאה נקודות בימים אלה ("כנראה שהלחץ של הבולגרים על המערכת לא עושה טוב", אלעזר מנסה להסביר), גם מביא הכדורים וגם הכרוז מסכימים: עגום בלי האוהדים.
פורסם לראשונה: 01:30, 05.04.26
