ההגנה של נבחרת ישראל בעידן רן בן־שמעון היא אחת מחמש החלשות באירופה, עם 40 ספיגות ב־16 משחקים רשמיים. אלא שבעוד הדיון הציבורי מתמקד בהגנה המחוררת, הנבחרת מציגה בליגת האומות בעיה לא פחות קשה: אין התקפה.
ערן זהבי שימש שנים רבות כעלה תאנה התקפי עבור נבחרת ישראל. מי שלא היה מבקיע מדופלם עד להגעתם של וילי רוטנשטיינר ואנדי הרצוג, התפוצץ והפך למלך השערים בכל הזמנים עם 35 שערים - נתון חריג של 0.47 שערים למשחק.
משבר. נבחרת ישראל
(צילום: REUTERS/Bernadett Szabo)
בדיעבד, זה היה אי לא מציאותי שיצר מצג שווא של התקדמות. הנבחרת הפכה לשנים רבות לחבורה של איש אחד, ומאז שפרש - יש בעיה משמעותית בתפוקה. לשחקנים בנבחרת הנוכחית, שכבר הוגדרו כ"דור הזהב", אין מספרים וגם לא תבניות התקפיות שאמורות להקל עליהם.
דווקא במוקדמות המונדיאל האחרונים, לצד חרפת ההגנה שספגה ממוצע שערים גבוה יותר מכמעט כל נבחרת ישראלית בעבר, ההתקפה הייתה יעילה עם 19 כיבושים בשמונה משחקים - ממוצע של 2.3 למשחק, כמו בתקופת רוטנשטיינר במוקדמות המונדיאל (23 שערים בעשרה משחקים). נכון ש־13 שערים נכבשו מול שתיים מהנבחרות החלשות באירופה, מולדובה ואסטוניה, אבל שישה נוספים הובקעו נגד נורווגיה ואיטליה. מוחמד אבו־פאני ודור תורג׳מן כבשו מול נורווגיה, ודור פרץ הבקיע צמד נגד איטליה, שסייעה עם שני שערים עצמיים של מנואל לוקאטלי ואלסנדרו באסטוני.
ועדיין, קיים פער משמעותי באיכות היריבות של רוטנשטיינר מול אלו של בן־שמעון: מול דנמרק ישראל לא צברה נקודות ושערים (עם שביעייה לחובתה בסך הכל), אך נגד סקוטלנד היא כבשה שלישייה כולל תוצאת תיקו, מול אוסטריה הרביעית רשמה ניצחון והפסד עם שבעה כיבושים, ונגד מולדובה ואיי פארו (שעדיפה מהנמושות של המוקדמות האחרונים) כבשה 13 שערים. הנבחרת בעידן בניון־חזן אמנם כבשה 11 שערים בלבד, אולם הייתה הרבה יותר מאומנת - הרי האימון האמיתי נמצא בהגנה - עם 11 ספיגות בלבד. האיזון הזה תורגם לצבירה משמעותית יותר של 15 נקודות.
כשהנבחרת של בן־שמעון פגשה נבחרות איכותיות יותר ממנה על הנייר - וזה קרה 12 פעמים - היא כבשה 12 שערים, כלומר שער אחד למשחק, כשהרביעייה מול איטליה היא סטיית תקן שבלעדיה הסטטיסטיקה הייתה מדאיגה יותר.
הלגיונרים תקועים
בשני המשחקים הראשונים בליגת האומות כבשה הנבחרת שער אחד בלבד, מהמצב היחיד שלה בלינץ מול אוסטריה, בנגיחה של סייד אבו־פרחי, כשהאוסטרים מגיעים מהצד השני לעשרה מצבים (13:45 בסך הכל בהתקפות). מבט על מצבת השחקנים בסגל הנוכחי מציג בעיה מובנית: שחקנים ללא מספרים. מלך השערים בסגל הנוכחי הוא בכלל קשר עם שורשים הגנתיים כמו דור פרץ עם תשעה כיבושים (ממוצע של 0.16 למשחק), אחד יותר ממנור סולומון שאחרי 51 משחקים במדים הלאומיים מגיע במעמד הכישרון שאמור לספק את הסחורה. אולי דווקא דרך המשחקים בנבחרת - עם אותו טריק התקפי שנחסם לגמרי מול האגרסיביות האירית - מבינים מדוע הוא שחקן בליגת המשנה באנגליה ולא הצליח לבסס את עצמו בפרמייר־ליג. ממוצע של 0.16 שערים למשחק של סולומון רחוק שנות אור משחקנים יוצרים כמו יוסי בניון (24 כיבושים, 0.4 למשחק) וחיים רביבו (15 שערים, 0.22 למשחק).
גם אוסקר גלוך היה צריך להוביל את הנבחרת, אבל עם חמישה שערים בלבד ב־31 משחקים (ממוצע 0.15) מדובר בתפוקה מעטה מאוד עבור קשר שאמור היה לעשות קפיצת מדרגה משמעותית לאחר המעבר לאיאקס, ובשני המשחקים האחרונים שימש בעיקר כתפאורה. לאליאל פרץ יש שער אחד ב־16 משחקים וכך גם לגבי קניקובסקי ב־22 הופעות, ואילו לענאן חלאילי - שכבש בפלטפורמות משמעותיות כמו ליגת האלופות, הליגה הבלגית והפרמייר־ליג - אין אפילו שער אחד ב־18 הופעות במדים הלאומיים.
בסופו של דבר, המטרה בנבחרת היא לייצר שיטה ודרך התואמות לשחקנים, ולהפיק מהם תלכיד שיוביל את הנבחרת מהקישור ומעלה כמכונה משומנת, אך זה לא קורה בליגת האומות הנוכחית. אחת הבעיות היא חוסר האיזון שמייצר בן־שמעון בהחלטה שלא לשחק עם קשר אחורי טבעי, מה שמוביל את סולומון לבזבז אנרגיות על מרדף אחר מגינים ועזרה בהנעת הכדור. במקביל, חוסר ההבנה של יתרונות חלאילי גורם לו לעלות ולרדת כל המשחק מבלי לקבל כדורים באזור המסוכן - בניגוד גמור למה שקורה בקבוצות שלהם באנגליה. הקישור הישראלי, למעט דור פרץ שגם כשנכנס כמחליף מול אירלנד סיפק מספר הזדמנויות מהגל השני, אינו כזה שמייצר מספרים משמעותיים בקבוצות שלו, ובטח שלא מצליח להתעלות עם ציוותים לא מתאימים בנבחרת.
חוסר אמון ומנהיגות
הבעיה קיימת גם בחוד: מספיק לראות את קמפיין ליגת האומות הנוכחי כדי להבין את היעדר ההיררכיה בעמדת החלוץ מרכזי. מול אוסטריה פתח סייד אבו־פרחי, נגד אירלנד דור תורג׳מן, והלילה מול קוסובו אמור לקבל את הצ'אנס תאי בריבו. חוסר אמון בחלוץ אחד שזקוק לביטחון הוא חלק מרכזי ביצירת התקפה בינונית כזו. כל כלי התקפי סביר ששיחק בליגה הישראלית מצא מפלט בליגה האמריקאית עם שדרוג כספי ותנאים מקסימליים, אך עדיין אין אינדיקציה לגבי שיפור היכולת וההתמודדות הבינלאומית ברמת הליגה שם, לאחר שחלקם לא הצליחו להגיע לאירופה.
אם בעבר חלוצים כמו רונן חרזי, אלון מזרחי ותומר חמד (ששיחק שנים בספרד ובאנגליה והיה פיגורה אמיתית) החזיקו בממוצע של 0.44 שערים למשחק, ומונאס דאבור ואליניב ברדה עמדו על 0.38 ו־0.32, מבט על החלוצים הנוכחיים מציג אופק בעייתי: לתורג׳מן שני שערים ב־20 הופעות (0.1 למשחק), לליאל עבדה שער אחד ב־19 משחקים (0.05), ולבריבו ארבעה שערים ב־24 משחקים (0.16). מדובר בממוצעים שמתאימים לקשרים אחוריים ששיחקו בעבר בנבחרת, כמו וואליד באדיר וטל בנין, ולא חלוצים שאמורים לספק כיבושים. החלוצים טוענים להגנתם שהם אינם ניזונים מהקישור, כלומר הם קורבנות של משחק התקפה כללי לקוי של הנבחרת, ולבן־שמעון אין בינתיים פתרונות לכך.
בעיה נוספת שמקשה על השיקום היא היעדר מנהיגות. דור פרץ הוא המנהיג היחיד, אך הוא אינו בנין באישיות שלו, וגם לא בניון או אחרים שענדו את סרט הקפטן בעבר. סולומון ואחרים כלל לא באזור, ולכן כשיש התרסקות כמו מול אירלנד, אין מי שיעצור את המפולת בפעולה אגרסיבית שתחסום את כדור השלג. הלילה מול קוסובו, יש לקוות כי ההתקפה - אף שאין בה אנשי מספרים או אישיות של כוכבי כדורגל - תעשה בכל זאת את העבודה. אחרת, כבר לאחר מחצית הדרך בליגת האומות, הכישלון יהפוך לרשמי.
