זה היה מוזר. קריאות העידוד הבודדות ביציעי האצטדיון הריק בדברצן, אל־אל ישראל, בפיגור שלוש אפס, היו תלושות מהמציאות. כאילו הבודדים שהיו קרובים לדשא היו האחרונים שהגיעה אליהם הידיעה: ביזו אותנו.
בישראל, באותו זמן, הבשורה הזו כבר הקיפה שלוש פעמים את המרחב האווירי. ושטפה את הטיקטוקים. ומאז, כבר ארבע יממות, אנחנו חפויי ראש. לא יום ולא לילה. כאילו הנבחרת שלנו והאירים עשו יד אחת, כל אחד במומחיותו, כדי לדרוך עלינו.
רן בן שמעון
(צילום: : Sportsfile via Getty Images/Stephen McCarthy)
לאן נוליך את הכאב? למשחק עם קוסובו הערב כמובן. יכול להיות שהרצון להוכיח, לתקן, יוביל למראות שטרם נראו מהנבחרת. אל תוציאו מכלל אפשרות נפלאות. לאחר התבוסה לאירלנד מנור סולומון אמר, רועד ממוטיבציה, מנגב מוטיבציה מהמצח, עיגולי מוטיבציה בבית השחי, שהוא כבר מחכה למשחק השני. אבל כמה עוד מוטיבציה נזקקת כדי להתחיל לתקל? ברמה המדעית שואל. כמה כוסות מוטיבציה צריך להוסיף לתבשיל, שגם ככה מבעבע ממוטיבציה, ואין בו כמעט שום מרכיב אחר?
השבוע, עם מחוות של בני ארבע, לנשק סרט שחור אחרי גול למשל, האירים למדו שאפשר לדרוך עלינו גם על הדשא וגם מחוצה לו. אנחנו נבחרת דריכה. ליריבה שחיה מהתרסה זה נכס. נדמה לי שהפעם, בניגוד למשחק הראשון, גם אם יעשו קולות אחרים, והם יעשו, האירים מחכים למפגש.
• • •
לפני הכל, במשחק העלבון ההוא, נכח חוסר האונים. שוב ושוב ושוב, משחק שלם, מול בונקר אירי נושם, שבין רגע, כמו רובוטריק, ידע להפוך למתקפה עם חמישה־שישה שחקנים, עמד מאמן ישראלי כנוע.
היעדר החילופים במחצית הקריסה הראשונה - כניעה. החילוף בדקה ה־82, פיינגולד במקום רביבו, כניעה. לא בגלל החילוף עצמו, אבל בגלל חוסר הרלוונטיות לניסיון להוציא משהו, למשל שארית כבוד, מהמשחק הזה. המשחק השבלוני 90 דקות, כניעה. העובדה שרב"ש נואש בשלב מסוים מלאתר פרצה במערך האירי (למשל לשלוף את ירדן שועה, הקשר היצירתי בישראל), כניעה.
ועדיין, כל אלה הם עניינים נקודתיים. האמת היא שרב"ש היה חסר אונים עוד קודם. חוסר האונים הוא סיכום דברי ימיו בנבחרת עד כה. הג'וב שלו, כשמונה לפני שנתיים וחצי, היה להוביל חילופי דורות. לבנות יסודות. מנהיגים, עוגנים, הגנה, התקפה, שיטה.
הוא ביקש זמן. קמפיינים הוקצבו. אבל ככל שנקפו האכזבות זה לא קרה. בסיום כל קמפיין מצאנו את עצמנו בנקודת ההתחלה. גם אם נלמד להתמיר את המוטיבציה העדכנית לתוצאות מול קוסובו ואירלנד, זה כבר לא יקרה.
בגלל זה מי מהנהלת ההתאחדות, שקורא בימים אלה לפטר אותו - "השפלה לכל ישראלי ויהודי" היה אחד ההסברים שצוטטו - רוכב על גלי היעלבות פופוליסטיים, לא יותר. כתבתי כאן, בסיום הקמפיין הקודם, שאת הקשר עם רב"ש צריך לסיים. "קמפיין תוצאתי" הוא כתב במצגת לראשי ההתאחדות, כמטרת הקמפיין הנוכחי, תוך שהוא מציין למשל את הצורך בייצור "הבנה הגנתית משותפת". בסוף הוא פשוט ביטל זמן יקר של בניית נבחרת.
מרב"ש נזכור שנהג בממלכתיות, ששמר על כבוד השחקנים, ושגם אחרי אחד השברים הגדולים שידע הכדורגל הישראלי עמד ולקח אחריות. לקיחת אחריות זה לא מעט במדינה שלנו. רק שיש לזה קשר רופף למשחק עצמו. כולנו, אני מניח, היינו מעדיפים את שלמה שרף, שכמאמן נבחרת רמס שחקנים אבל שמר על כבוד העם. כלומר לרוב.
לא בגלל הקלון נגד אירלנד, בגלל קלון של קדנציה שלמה נדרש פה ניסיון אחר. ועכשיו, הבינג סייד דאט, יאללה רב"ש, יאללה נבחרת, קוסובו לפנינו. יש איזה עלבון לאומי שנדרש לטפל בו.
