בקלות, גם בלי לנשום את החמצן של טביליסי, או לשיר על הדשא עם הכחולים את "התקווה", אפשר היה לדמיין את הנאום של רן בן־שמעון בחדר ההלבשה לפני המשחק:
"חבר'ה, תסתכלו עליי רגע", עיני המאמן נצצו, יד ימין על הלב, הקול רך. "היום שוב ושוב נשמעו אזעקות בישראל. המושג משחק ידידות לא קיים בלקסיקון שלנו. מיליוני עיניים ישראליות יעקבו אחריכם בציפייה לרגע נחמה, לגאווה. תשאירו הכל במגרש. בשביל הילדים שבמקלטים. בשביל תושבי הצפון. בשביל העם".
כבר הרבה זמן שהנבחרת שלנו פחות משחקת כדורגל בשביל הכדורגל. כשהעולם משלים הכנות אחרונות לגביע העולם, המונדיאל שלנו הוא על שפיות, על מראית שגרה, על 90 דקות נשימה מהממ"ד. זה מעט מאוד מבחינה ספורטיבית, ובסוף זה מה שיש לנו לשחק עליו בימים אלה.
רק שיש גבול כמה אפשר להעמיס על משחק ידידות. ועל אין הגנה, כבר כמה קמפיינים, שפוגשת את קבראצחליה. רוח לחימה, תרשמו לעצמכם, היא לא תחליף לקו שני, קניקובסקי וחלאילי, שרצים אחרי הכוכב הגיאורגי בזמן שהוא עושה חיתוך רוחב למצב הכדורגל העדכני שלנו, ומגלגל לימין של דניאל פרץ. או לאגף ימין, להלן דסה, שלא נצמד לגאון שמסובב לרחוק של עומרי גלזר.
רוח לחימה, שכן ראינו במחצית השנייה, יכולה להיות פתרון למערך שמרני מדי, שחסר את מנור סולומון ודן ביטון, השחקנים ההתקפיים החדים ביותר שהיה לכדורגל שלנו להציע לאחרונה.
אחרי שני טורנירים של חיפוש, קיבלנו אמש טעימה נוספת מהמאמן שימשיך לגשש את דרכו. ה-5-4-1 שלו השאיר תחושה של בלבול: במחצית הראשונה הוא נראה כמו רעיון פחדני, חיוור, שלא יכול לעבוד. בשנייה, כשהצטרפו אליו לחץ גבוה, הנעה מדויקת וחילופים טובים, הוא פתאום נראה הברקה.
ובסוף, המחצית השנייה, שבה שולבו יותר שחקנים מהליגה המושבתת שלנו, הייתה זו שבה גיאורגיה בקושי עברה את החצי.
נכון, זאת לא הייתה הנחמה הגדולה שחיכינו לה. 80 אחוז נחמה. אבל הנבחרת של בן־שמעון הראתה עמידות. וחוסן. והיה את גול הבכורה של גיא מזרחי, ואת זה של גאנדלמן, ההוא שהוחמץ בשנים האחרונות. ובכל מקרה, לדבר על כדורגל בימים כאלה זה כבר ניצחון. זה שהגיע לנו בכל מקרה.
פורסם לראשונה: 01:30, 27.03.26
