כדורגל הוא בשביל האוהדים. ולא רק בשביל המהמרים. ולכן, הוא צריך להיות משוחק גם בימי מנוחה ובעיקר בשעות היום. כבר כמעט שכחנו, אבל יש קסם בכדורגל שמשוחק לאור יום, שמתווסף לנוחות הפונקציונלית, כשלפעמים נדרשות שעתיים או שעה וחצי נסיעה לכל כיוון. גם אם יוצאים מבלומפילד עם ניצחון, זה לא באמת כיף אם מחכות לך בסיום עוד שעתיים נסיעה עד חיפה או באר-שבע (במקרה שהכבישים לא נסתמו בגלל עבודות או הפגנה), וילדים שהיית שמח שלא ינקרו למחרת בגן או בכיתה.
כמובן שאנחנו לא נאיבים ולא מצפים לשעה מרכזית במקביל לשידורי הפרמייר-ליג, אבל נשמח לקצת איזון במקום המציאות הקיצונית של היום שבה יש לנו משחק אחד בשעה כיפית (15:00, שבת - וגם זה בחודשי החורף) ושבעה בשעות מבאסות (19:45 וצפונה).
5 צפייה בגלריה
יש קסם לכדורגל בשעות יום. אוהדי בית"ר ירושלים במשחק בשעות אחר הצהריים
(צילום: שלו שלום)
תחבורה וכדורגל. עולמות נפרדים. ובהמשך לסעיף הקודם, לא ברור הנתק הכמעט מוחלט שקיים בין התחבורה הציבורית בישראל למשחקי הכדורגל, כששעות הפעילות של הרכבות והאוטובוסים בערים השונות מסתיימות בסמוך לשריקות הסיום, קל וחומר בשבת (כשאין פעילות כלל). עם כל הכבוד לסטטוס קוו, אין סיבה שלא תחודש הפעילות של הרכבת הקלה במרכז בהתאם לשריקת הפתיחה בבלומפילד, גם אם זה שעה לפני הבדלה.
אבוקות זה סביר. לא רוצים להסתבך עם שום ארגון אולטראס, אבל באמת, בחייאת, לא מיצינו? עם כל הכבוד לפורקן מכדורי אור ועשן (ושאר גירויים שאדם סביר אמור להזדכות עליהם ביציאה מבית ספר יסודי או לכל המאוחר בחטיבה), מהי התרומה האדירה של האבוקות, מלבד הפסקת המשחק? ובהמשך לסעיפים הקודמים, מה זה מוסיף לאוהדים חוץ מעוד רבע שעה או עשרים דקות נוספות ביציאה ושאר סנקציות מבית הדין המשמעתי? אז אם לוקחים בחשבון עונג מול תועלת, באמת אפשר להסכים שאבוקות זה לא כזה גליק.
יקר לנו. לפני שבועיים אוהדי מכבי ת"א פתחו במחאה נגד הפועל פ"ת, שדרשה 75 שקל לכרטיס כניסה למושבה (יחד עם עמלה של משרד כרטיסים - 83 שקל), שזה בעצם אותו מחיר אותו דרשה האלופה מהאוהדים הכחולים לפני שנתיים. אבל אם נניח בצד את המוסר הכפול, יש בבסיס הטענה מן הצדק: הכרטיסים למשחקים בליגת העל יקרים מדי, ואם אבא לוקח שני ילדים וגם קונה להם איזו נקניקיה וברד במחצית, הבילוי תופח לכדי הוצאה של מאות שקלים.
במציאות בה רק מכבי חיפה (ואולי גם מכבי ת"א) מחזיקות ברשימות המתנה למנויים, אין סיבה שמחירי הכרטיסים יהיו כל כך גבוהים. וכן, כדי שמשהו ישתנה, עוד ארגוני אוהדים יצטרכו להצביע ברגליים, גם נגד ההנהלות של הקבוצות שלהם, ולא רק מול מועדונים מדרג שני או שלישי, שחייבים את ההכנסות מכרטיסים כמו אוויר לנשימה.
שוב הולכים לווידאו. כולנו רוצים לדעת את האמת, היה או לא היה, ושמשחקים לא יוכרעו בגלל טעות שיפוט, אבל ה"צ'לנג'ים" כמו גם הבדיקות החוזרות של שופטים בכדורסל והזמן ששופטים מקדישים עד קבלת החלטה על כל עבירה או חוץ הפכו לסיוט, בטח כשהרבע האחרון בכל משחק סובל היסטורית מסחבת מוגזמת בגלל עבירות טקטיות ופסקי זמן.
VAR ללא גבולות. לא תמצאו אוהד כדורגל שלא יגיד לכם ששופטי הכדורגל, בישראל ובחו"ל, לא באמת מבינים את מטרת ה-VAR, אבל גם מבלי להיכנס לעובי הוויכוח הפילוסופי אפשר לומר שזמן סביר לבדיקות אופסייד או כשירות גול לא יכול לעלות על שתיים או שלוש דקות. לוקח לכם זמן? המקרה לא מובהק? לכו עם השופט או עם ההתקפה. באמת, חלאס.
תנו לחגוג בשקט. עבירה חמורה מצדיקה כרטיס צהוב, מילה לא במקום - בטח ובטח, בזבוז זמן? שווה אפילו אדום בדקות מסוימות במשחק, אבל הסרת חולצה, בטח כשחלק מהשחקנים מחזיקים בזיכרון קצר יותר משל דג זהב? לא באמת. גם ככה ה-VAR הפך כל חגיגת גול לחגיגה על תנאי, לפחות תתנו לאוהדים (ולשחקנים) ליהנות מהחגיגות שעוד קיימות, בלי איזו טרחנות שמרנית שעלולה להיגמר בהרחקה בעקבות איזו החלטה לא חכמה.
מה איבדתם במגרש. יש לא מעט פוליטיקאים, אפילו שר בממשלה הנוכחית, שידועים כאוהדי כדורגל והם במגרשים עוד לפני שמישהו חשב יככבו בכותרות החדשות. אבל יש גם כאלה שהקשר היחידי שלהם למשחק הוא אלקטוראלי, מה שהופך את הנוכחות שלהם ביציעים למיותרת, בטח במשחקים טעונים, שהמציאות בהם נפיצה גם כן.
מחזור לפנתאון. יש מגישים, לא חשוב שמות, שכבר שנים מתישים אותנו עם סופרלטיבים מוגזמים ובעיקר לא נכונים על הכדורגל הישראלי. מה שהתחיל כ"צבע שכונתי" והפך מתישהו ב-2016 לסתם מצחיק (במין טשטוש בין העולם האמיתי ל'בובה של לילה'), הפך היום לעוד ניסיון נואש לייצר דרמה איפה שלפעמים פשוט אין.
חלון העברות בכדורסל. בתכלס, אין באמת דבר כזה. בכדורסל יש חלון אי העברות, והאבסורד הוא עד כדי כך גדול שגם רגע לפני פתיחת הפלייאוף שחקן א' יכול לעבור מקבוצה לקבוצה שהעפילה למשחקי הנוקאאוט. אז אולי זה טוב לעסקים וטוב להתמודדות עם פציעות, אבל במונחים ספורטיביים זאת בדיחה.
5 צפייה בגלריה
חכו עם המוקדמות עד נובמבר. מנור סולומון ונבחרת ישראל מול מולדובה
(REUTERS/Vladislav Culiomza)
פגרת נבחרות. אוהדי כדורגל אוהבים כדורגל, אבל לא תמיד מחשיבים את כדורגל הנבחרות ככדורגל שלם, ככזה שעומד בשורה אחת עם האהדה לקבוצה. לכן, אין דבר מרגיז יותר מפגרת נבחרת שמתוזמנת כבר כמה שנים לאחר המחזור השני של עונת הכדורסל. לא הגיע הזמן להפסיק עם זה? שחררו אותנו ממשחקי המוקדמות לפחות עד נובמבר.
