התכוונתי לכתוב שאלו ימים טובים עבור אוהדי הפועל ת"א, אבל האמת היא שזה כבר יותר חודשים מימים. אם אתם מסתובבים בקביעות בבלומפילד או בדרייב אין, כבר משהו כמו שנתיים שאתם נאלצים להסתגל למציאות חדשה־ישנה. מציאות שבה ניצחונות הם סוג של דיפולט, והצלחה היא אופציה ממשית לגמרי.
ה־2:3 על מכבי ת"א בגמר גביע הטוטו לפני שבוע וחצי, ואחריו התבוסה שהנחילו האדומים של דימיטריס איטודיס לצהובים בדרבי הכדורסל, מחזקים את התחושה שמשהו גדול משתנה ביחסי הכוחות בעיר. ואם זה לא מספיק, הערב יכולה הקבוצה של אליניב ברדה להעפיל לפסגת ליגת העל על חשבון מכבי ת"א, אם תנצח את הפועל באר־שבע בטרנר.
ובכל האופוריה הזו, הדרבים נגד מכבי תמיד היו שם כתזכורת מכאיבה לכך שהמהפכה אולי יצאה לדרך, אבל בוודאי לא הושלמה. אחר כך הגיע המפגש במחזור ה־20 של העונה שעברה, הידוע בכינויו "דרבי צ'יקו", וסימן שאולי המטוטלת לא חייבת להישאר רק בצד אחד, אבל עד התקופה הנוכחית עוד היה לגיטימי לתהות אם באמת מדובר היה בשינוי מגמה.
פתאום יש קרב
התשובה לכך, אני מניח, היא שתלוי את מי שואלים. אני שאלתי את חן רבי, שמאשר לי שהחל מהשנה שעברה זה באמת מרגיש קצת אחרת. "אני מהאסכולה של אוהדי הפועל הפסימיסטים", הוא מבהיר מיד, "אז אני תמיד בא לדרבים קצת מפוחד וחושב שאנחנו הולכים לקבל בראש. אתה יודע, גם עד השנה זה היה מוכח במציאות. כל פעם אתה מקווה שאולי הפעם, ואז חוטף סטירה. אבל באמת שמאז השנה שעברה יש תחושה שמשהו השתנה. עדיין אתה מגיע עם חשש, כי מכבי זו קבוצה גדולה, או לפחות העשירה יותר. אז אין ספק שצמצמנו פערים, אבל עדיין אתה עם תודעת הפחד הזאת".
זה עדיין לא עבר?
"לא, עדיין לא. לפחות מבחינתי. שמע, אני בן 35, הולך למשחקים מגיל שבע. אבא שלי היה לוקח אותי, והמשחק הראשון שלי היה נגד עירוני ראשל"צ. וזהו, מאז אני מנוי. אבל אבא שלי נפטר לפני תשע ומשהו שנים, אז המשכתי ללכת לבד. אז בעצם, עד השנה שעברה, הדרבי האחרון שהפועל ניצחה היה עוד כשאבא שלי היה בחיים. אתה מבין כמה אבסורד זה היה מבחינתי? שהייתי כבר שמונה שנים בלי אבא במגרשים, ועדיין לא הצלחתי לראות ניצחון בדרבי!".
נשמע שבזכות התקופה הנוכחית כבר סלחת להפועל על השנים האחרונות.
"תראה, אני לא מרגיש שהם צריכים לפצות אותי או משהו. זה פשוט מה שאני לוקח על עצמי כאוהד. שאני אקבל את השריטות והצלקות האלה. בחרתי בחבילה הזאת, או שבחרו בשבילי. אבל זה לא משנה. בסופו של דבר זה מה שלקחתי לי. אני זוכר שבגיל צעיר הייתי רואה הפסדים, ואם הייתי אומר לאמא שלי שאני לא רוצה ללכת לבית ספר בגלל זה, אז הייתי מקבל פטור. אני הפועל בכל רמ"ח איבריי, כדורגל וכדורסל, אז מבחינתי עכשיו להיות אוהד הפועל זה לגמרי ורוד. תקופה כזאת של אופוריה".
החגיגות האדומות בדרבי סל
(צילום: עוז מועלם)
וספציפית לגבי הדרבים?
"ברור שעכשיו יש יותר ביטחון. אני לא שוכח שהיו פעמים שהייתי אומר לעצמי בואו נסיים את זה עם 2:0 מכובד, רק לא כל הרביעיות והחמישיות האלה. עכשיו אתה אומר לעצמך שאנחנו יכולים להתמודד. אתה יכול להפסיד, אתה יכול לחטוף, אבל גם לצפות שיהיה פייט, שיהיה קרב".
השאלה אם זה ממש הסטנדרט החדש. שהמגמה השתנתה באמת.
"יש תחושה של איזה היפוך מגמה, כן. אבל זה בקשר להפועל באופן כללי. היה את הנאום של סלים טועמה כשירדנו ליגה. הוא אמר שאנחנו במקום נורא נמוך, אבל הוא מבטיח לאוהדים שזה ישתפר, ועכשיו זה הפך להיות מניפסט גדול שהגשים את עצמו".
כן, הסנטימנט הזה של "הדרבים זה פחות סיוט, אבל מה שיותר חשוב זאת התמונה הרחבה יותר" הוא משהו שאני שומע שוב ושוב, גם מאוהדים אחרים. טל גרשנמן, בן 33, יודע להסביר את זה מצוין.
"בסוף, גם כשהיינו עמוק ברצף של ההפסדים בדרבי, כל הזמן הייתי בתחושה שגם כשננצח, זה כאילו יהיה קצת עלוב ממש לחגוג את זה. קצת פתטי. תמיד אמרתי שאוקיי, אז ננצח דרבי, אבל זה יהיה באמת מרגש וגדול אם זה ירגיש שזה חלק ממשהו גדול יותר. בגלל זה דרבי צ'יקו, עם הראשוניות שלו, ואיך שזה קרה בתוספת הזמן וכל זה, זה הרגיש כמו הניצחון הראשון בדרבי, שהוא כאילו, אתה יודע, בדף החדש של הדבר הזה".
"תחושה שבאמת לא הייתה הרבה שנים". אבוקות ביציעי הפועל ת"א בבלומפילד
(צילום: עוז מועלם)
ועכשיו אתה כבר במקום שאתה יכול להגיד שיש איזשהו מחסום פחד שנשבר?
"לנצח כנראה ארגיש אנדרדוג לפני דרבי. גם מבחינת דרגות העוצמה, הפסד בדרבי זה חזק יותר מניצחון בדרבי. אני כל כך שונא להפסיד להם, אז הפחד מזה לא משתווה למה שאוכל להרגיש אם ננצח. אין דבר שאני שונא יותר מלראות אותם שמחים מול העיניים. זה נשאר איתי יותר מאשר השמחה של ניצחון".
או־אה, אז במילים אחרות הסיוטים הם עדיין סיוטים.
"קודם כל, דרבי זה תמיד סיוט. אני מגיל 15 בשער 5, ולפני זה הייתי בשער 2 עם אבא שלי. אז היה לי גם רצף של שנים טובות עם ניצחונות בדרבי, אבל זה לא שאז הגעתי בטוח שאני הולך לנצח. גם כי אנחנו הפועל, אנחנו לא באים ככה. אבל כן התגעגעתי להגיע לדרבי שיש חשיבות בכלל לנקודות. גם אם אסיים רביעי, אם יהיה או לא יהיה קרב על אליפות, זה לא משנה. עכשיו זה מרגיש שגם אם נפסיד בדרבי, זה יהיה על כדורגל. זו תחושה שבאמת לא הייתה הרבה שנים".
אז בכל זאת משהו משתנה במיינדסט?
"כן. זה גם מרגיש לי שעכשיו זה לא יהיה סוף העולם אם נפסיד. כי אני בטוח שלדרבי שאחרי זה שוב אבוא באותו מצב שאני עכשיו. כי בסוף המועדון באמת נבנה מחדש, ועכשיו פשוט אנחנו מתחילים ליהנות מהפירות המקצועיים. אגב, בכדורסל למשל זה הרי נעשה בדיוק הפוך. זאת אומרת, ספרא, הדבר הראשון שהוא עשה זה להביא את גיא פרימור, ובכדורסל זה כל מיני מוטלי כאלה. בכדורגל היה משהו די מהיר, אבל הדרגתי. של בניית אמון".
משקעי העבר
רגע, אז אתה כבר במצב לרדת קצת על חבר מכביסט אחרי דרבי אדום, או שעדיין נזהר?
"עדיין נזהר. זה יותר בגלל העבר כי אני עוד לא מרגיש שהרווחתי את זה. מרגיש שהגלגל יכול להתהפך, ושיש עוד הרבה עבודה. כמה שהכל מדהים ויפה עכשיו, בסוף צריך למדוד דברים לאורך שנים. אני זוכר היטב שתמיד הצלחנו למצוא דרכים אכזריות חדשות להפסיד. בתכלס גם את הדרבי הזה לא היינו רחוקים מלהפסיד או לעשות תיקו".
אבל אולי זה חלק מהשינוי, שבסוף הפעם זה לא קרה לכם.
"בדיוק!"
