איכות הזרים לא יוצאת דופן בלשון המעטה, כדי למצוא כישרונות מקומיים צריך פינצטה וגם על הרמה הכללית אפשר להתווכח, אבל אוהדי הכדורגל בישראל מצביעים ברגליים ונוהרים בהמונינם לאצטדיונים. רק במחזור האחרון בליגת העל נשבר שיא קהל: 83,271 צופים הגיעו לשבעה משחקים.
וזו רק דוגמה אחת שממחישה את הטירוף ביציעי ליגת העל העונה. 1,445,153 צופים פקדו את האצטדיונים ב־21 המחזורים עד כה, ואם לא יקרה משהו יוצא דופן אנחנו בדרך לחצות את רף שני מיליון הצופים לעונה. השיא עומד על 1,995,082 בעונת 2022/23. אם הקצב הנוכחי העונה יישמר, עונת 2025/26 תגיע ל־2.3 מיליון צופים – עלייה של 15 אחוז מהשיא.
5 צפייה בגלריה
קרוב למיליון וחצי אוהדים הגיעו למשחקים ליגת העל עד כה. אוהדי מכבי ת"א
(צילום: עוז מועלם)
לפי שניגע בהיבטים הסוציולוגים והסביבתיים, נציין שני פרמטרים משמעותיים לגידול המרשים: הראשון – חזרתן לליגת העל של הפועל ת"א והפועל פ"ת, שמביאות הרבה יותר קהל משתי הקבוצות שירדו ליגה בעונה שעברה – הפועל חדרה ומכבי פ"ת; השני – התעוררות חסרת תקדים בקרב אוהדי בית"ר ירושלים על רקע חזרת הקבוצה למרכז הבמה. הצהובים־שחורים התרגלו בשנים האחרונות לממוצע קהל ביתי של 11,737 ואף פחות, ואילו העונה בית"ר ממלאת את טדי על בסיס קבוע ורושמת זינוק של עשרות אחוזים במספר הצופים.
"חוויות ואסקפיזם"
"בתקופה של מלחמה ומצב ביטחוני מורכב, אנשים מחפשים חוויות ואסקפיזם, והכדורגל מספק את זה", מנתח סוציולוג הספורט ד"ר יאיר גלילי. "בנוסף, האצטדיונים גדולים יותר, ואפשר להגיע כמשפחה. הכדורגל מתפרס על פני כמה ימים – כך שקל יותר למצוא זמן. במגרש אתה פוגש חברים, ויכול לומר שנכחת בדרבי תל־אביבי או במשחק בין בית"ר למכבי חיפה, וזה הופך אותך לחלק ממדורת השבט. הרגולטור מנסה להעמיד את המשחק בסטנדרטים אירופיים עם תמריצים כלכליים, ומגיעה לו על כך מילה טובה. גם אם הרמה לא מושלמת – זה שלנו. בתיאטרון או בקולנוע הצופה יוצא ואומר ‘השחקנים היו נהדרים’, ואילו בכדורגל הוא אומר 'ניצחנו' או 'הפסדנו', כי זה חלק ממנו".
אילון זרמון, יו"ר קבוצת הפרסום "זרמון", מציג את הזווית שלו: "אנשים לא יכלו באמת ליהנות מכדורגל בשנים האחרונות – קורונה, מלחמה, שכול, חטופים – ועכשיו הראש שוב פנוי לחוויה. גם העובדה שציבור גדול של שומרי שבת יכול להגיע למשחקים בימים אחרים בשבוע מגדילה את הכמויות, והירידה היחסית באלימות במגרשים מוסיפה. יש כוח חדש בצמרת כמו בית"ר, שיש לה אוהדים בכל פינה בארץ, הפועל ת"א חזרה, והמאבק על התואר כבר לא מוגבל רק למכבי ת"א, באר־שבע ומכבי חיפה. אנשים מחפשים סיבה לכיף ולתרבות פנאי שתבריח אותם מהשגרה המתישה – והם מוצאים אותה ביציע".
5 צפייה בגלריה
"אנשים מחפשים סיבה שתבריח אותם מהשגרה - ומוצאים אותה ביציע". אוהדי מכבי חיפה
(צילום: עוז מועלם)
על ראש שמחתנו
כאמור, הבשורה הגדולה מגיעה מעיר הבירה. בעבר נהוג היה לומר שבית"ר ירושלים היא "הקבוצה של המדינה", אך בפועל זה לא תמיד עלה בקנה אחד עם כמויות הקהל שהגיעו לטדי. העונה, הצהובים־שחורים שוברים כל תקרת זכוכית אפשרית. שיא מכירת המינויים של המועדון נרשם בעונת 2007/8 עם 7,500, ואילו העונה המספר עומד על קרוב ל־15 אלף. הקבוצה רשמה שישה משחקי סולד־אאוט, שבהם כלל לא נפתחו הקופות, ומתקרבת לממוצע של 24 אלף צופים למשחק. גם למשחקי החוץ אוהדיה באים בהמוניהם.
"מאז הגעתו של ברק אברמוב יש עלייה לא נורמלית בביקוש", אומר אבי מסינג, הבעלים של משרד הכרטיסים "לאן". "אנחנו בהחלט מרגישים את הטירוף. להערכתי, המועדון צריך היום אצטדיון שמכיל יותר מ־40 אלף".
הסיבות לטירוף הזה מגוונות. ראשית, הגעגוע לראות את המועדון, אחרי 18 שנים ללא אליפות, מחזיר עטרה ליושנה. שנית, הזיהוי הפוליטי של בית"ר גורם לאנשים רבים מהצד הימני של המפה להתחבר אליה. שלישית, החזרה ל־DNA הירושלמי – בעלים כמו ברק אברמוב שנתפס כעממי, בדומה לדמויות עבר כמו משה דדש ואברהם לוי, וכדורגל התקפי שמספק חוויית צפייה.
"היו שנים שפחות הגעתי לטדי, אבל היום הילדים והנכדים לא מוותרים לי", מספר ראובן עמיר, אוהד בית"ר בן 82 שכבר ראה הכל. "יש לי נכד שהוא סגן בצבא, וכשהוא מגיע ליציע כל הקשיחות והדיסטנס נעלמים והוא קופץ ומשתולל. יש בכל הארץ אנשי ימין שרואים בבית"ר בית וחיבור בגלל מה שהיא מייצגת, ולכן גם באים למשחקים. תוסיף לזה את העובדה שאחרי שנים שבהן בית"ר נקשרה בכותרות של בעלי בית עם אגו וגחמות, היום זה כדורגל נטו עם דמויות כמו ברק יצחקי וברק אברמוב שקל להתחבר אליהן – ותבין למה הטירוף בשיא".
יוסי מזרחי, שוער ומאמן העבר של בית"ר, מודה שהוא מופתע: "אף פעם בית"ר לא הביאה כמויות כאלה במשחקים מול קבוצות בינוניות, גם לא בעונות אליפות. הטירוף פה אדיר, ויש געגוע אמיתי לראות מועדון כזה זוכה בתואר".
מובן שמדובר גם בבשורה כלכלית אדירה עבור ברק אברמוב. אם בעונה שעברה רשמה בית"ר הכנסה כוללת של כ־20 מיליון שקל ממכירת כרטיסים ומינויים, העונה הצפי הוא להגיע לאזור ה־30 מיליון שקל – מחצית מתקציב הקבוצה. כפי שאמר גורם בבית וגן: "לא ירחק היום שבו אברמוב יגיע לסיטואציה שבה המועדון מקיים את עצמו בלי שהבוס מביא כסף מהבית".
"אחד מהחבר'ה"
השיגעון ביציעים מגיע גם להפועל ת"א, שלא במקרה עומדת על מאזן מושלם במשחקי הבית. האדומים מביאים מעל 16 אלף אוהדים למשחק, ורק בשבת האחרונה הגיעו כ־23 אלף איש לבלומפילד למשחק מול מכבי נתניה. מדובר בגידול של יותר מרבע מכמות הקהל שהורגלנו אליה בשנים אחרות, כולל עונות הדאבל.
"זו לא נחלתו הבלעדית של הכדורגל", אומר ירון שילון, אוהד שרוף של הפועל ת"א ובמאי טלוויזיה. "גם זמרים מצליחים להביא 40 ו־50 אלף איש, כי במוזיקה ובכדורגל אתה נהנה. אוהד בית"ר, הפועל ת"א או מכבי חיפה הוא חלק מצבא שלם. הרצון להיות חלק מקהילה מגדיל משמעותית את הכמויות. אנשים מצלמים את החוויות מהיציע לרשתות, כי אם אתה בבלומפילד, בטדי או בסמי עופר – משמע אתה קיים. הניצחון או ההפסד לא מגדירים אותך כאוהד, הרצון להיות חלק מהחבר'ה כן. נוצר פה טרנד".
אמנם בכמויות קטנות בהרבה, אך גם במ.ס אשדוד נרשם רנסנס. עד העונה האחרונה הקבוצה הביאה כמה מאות אוהדים בודדים למשחקי הבית, ואילו העונה נוצר גרעין של יותר מ־2,500 אוהדים במשחק הבית. באשדוד מסבירים שמדובר בעבודת שיווק: חלוקת כרטיסים בבתי ספר, שיתופי פעולה עם עמותות, ושחקנים ואנשי מועדון שמגיעים למוסדות חינוך כדי לחלק כרטיסים.
גם בהפועל פ"ת נרשם העונה שיא מועדון של 4,100 מינויים – והקבוצה מביאה בממוצע יותר מ־5,000 אוהדים למשחק בית. לירון סובול, מנהל השיווק: "אנחנו קבוצת אוהדים עם 1,500 חברי עמותה שמכניסים כ־4.5 מיליון שקל בשנה, כשכל חבר משלם 3,000 שקל. הפעם אנחנו עושים את זה כמו שצריך – והאוהדים מצביעים ברגליים".
