נכון, רק מאמינים בני מאמינים נתנו לנבחרת ישראל סיכוי אמיתי בתחילת הקמפיין לסיים באחד משני המקומות הראשונים בבית עם נורווגיה ואיטליה. גם המאמן רן בן־שמעון הנמיך ציפיות מראש ודיבר במושגים של תהליכים ורצון לראות שיפור. בפועל, לא רק שלא התקדמנו, במובנים מסוימים הלכנו אחורה. הפעם גם לא היה שום שלב שבו נדרשנו להוציא מחשבונים, ועוד הרבה לפני משחק הנעילה הערב (21:45) מול מולדובה, כבר היינו עסוקים בניפוח הבלון הבא – עלייה ליורו 2028 – משימה, כביכול, ריאלית יותר.
הדגש הוא לא על התוצאות המאכזבות בפני עצמן, אלא נוגע בעיקר ליכולת הירודה. ורק כדי להעצים את תחושת הייאוש, נבחרות שנחשבו בעבר נמושות, כמו איי פארו או קוסובו (שהוקמה רק לפני 14 שנה), נאבקות כיום על מקום במונדיאל, בעוד אצלנו ממשיכים להתבוסס בהשערות, תירוצים ושלל קלישאות "למה לא אנחנו".
בן־שמעון הגיע לתפקיד המאמן הלאומי כברירת מחדל, לאחר שהניסיון לשכנע את ברק בכר לקחת את האתגר לא צלח. בניגוד לקודמיו שקיבלו את הנבחרת אחרי הצלחה בליגת העל, בן־שמעון לא הציג רקורד מרשים, כאשר גם הקדנציה שלו בנבחרת קפריסין הייתה רחוקה מלהיות מוצלחת.
ובכל זאת, המאמן קיבל את ההזדמנות לקחת את הנבחרת צעד קדימה בהשוואה לקדנציה של אלון חזן, אך בפועל קרה הפוך. עם ההגנה החלשה ביותר מאז ההצטרפות לאירופה, תבוסות קשות מול הגדולות, 17 ספיגות מול שתי הראשונות בבית, חדר הלבשה לא יציב, וכן ריצוי חברתי בהרכבים שדחקו שחקנים לעמדות לא טבעיות – תמונת הכישלון של רב"ש ברורה.
לכך מצטרפים שני כוכבים שדעכו, היעדר התקדמות מקצועית, שיטה שלא עבדה, משחק לחץ כושל, שלל שחקנים שמעדיפים את הכדור לרגל במקום לעומק, והסתמכות מוגזמת על הדריבלים של מנור סולומון. המשחק היחיד שעוד ייחשב כ"הישג" בקמפיין הזה היה ה־5:4 מול איטליה, שגם בו הצלחנו לקלקל תוצאה טובה וספגנו בתוספת הזמן.
מצג שווא
המדיניות שהוצגה לציבור, לפיה מוקדמות המונדיאל הן רק פלטפורמה להתכונן ליורו 2028, לא לוותה בשום תהליך אמיתי. אף בנייה לטווח ארוך לא נעשתה. הטענה המרכזית בהחלטה לא להמשיך עם יוסי בניון וחזן נגעה דווקא לאירועים שמחוץ למגרש, למרות שסיימו במקום השלישי בבית קשה יותר, עלו לדרג א' בליגת האומות והעפילו לפלייאוף היורו. הווליום התקשורתי סביבם היה גבוה בעיקר בגלל פרשת ערן זהבי והחדר, לצד אירועים נוספים.
אלא שגם אצל בן־שמעון התרחשו סיפורים לא מעטים שזיעזעו את חדר ההלבשה. במישור האישי דווח על שיחות אישיות שפורסמו בגרסאות סותרות, הדלפות שונות ואירועים שהוחלקו; בהיבט המקצועי נוצרה תחושה שמה שלא יקרה – לבן־שמעון יש את "האנשים שלו".
אחד המקרים הבולטים נרשם כבר בתחילת הקדנציה: המאמן טען שבשיחה עם דין דוד, החלוץ התנה את הגעתו בדקות משחק ולכן הוחלט לוותר עליו. השחקן, שנפגע מחשיפת השיחה, טען מאוחר יותר שהגרסה הזו "אינה נכונה בלשון המעטה".
רב"ש טס במיוחד לזלצבורג ולפראג כדי להסביר לאוסקר גלוך, שזעם על מעמדו בתחילת הדרך, "עד כמה הוא מתאים לשיטה"; דיא סבע, שהיה בשיאו במכבי חיפה, כלל לא זומן. לאחר שעבר לטורקיה הסביר המאמן כי בעצה משותפת נתן לו זמן התאקלמות, אך התברר שסבע הבין היטב את מעמדו ופשוט לא רצה לבוא; רז שלמה, שהיה חלק מהסגל, מצא עצמו מחוץ לנבחרת לאחר שבן־שמעון טען כי "עשה פרצופים" בכינוס האחרון, למרות מחסור חמור בבלמים; מוחמד אבו־פאני נקרא לשיחת נזיפה; ביחס לעומרי גאנדלמן, מלך השערים בליגה הבלגית שלא קיבל דקות, טען בן־שמעון כי אינו כשיר למשחקים מול נורווגיה ואיטליה, אך הקשר סיפר לאחר מכן: "הייתי כשיר לכמה דקות שרק ירצה, אם רק היה מבקש".
שפל הגנתי
גבירותיי ורבותיי, כך נראית הגנת הנבחרת בקמפיין – החלשה ביותר מאז שישראל הצטרפה לאירופה. אף נבחרת כחול־לבן ב־33 השנים האחרונות לא ספגה בממוצע יותר שערים מזו הנוכחית – וזה עוד לפני הנתון המביך באמת: התרסקות מול שתי הנבחרות החזקות בבית עם 17 שערי חובה. שום נבחרת ישראלית לא חוותה נתון כזה; למעשה, כמעט אף נבחרת אירופית לא התבזתה כך בקמפיין הנוכחי מול שתי הבכירות בבית שלה.
אסטוניה, למשל, ספגה ארבעה שערים פחות מישראל (5:1 מול נורווגיה לעומת 9:2 שלנו). מולדובה ספגה מאיטליה 4:0, לעומת 8:4 של ישראל. עוד לפני המשחק הערב בקישינב, לנבחרת שלנו יש כבר 19 ספיגות – ממוצע של 2.71 למשחק. גם אם לא תספוג הערב, היא תסיים לכל היותר עם ההגנה השנייה החלשה בתולדותיה מאז ההצטרפות לאירופה (2.35 שערים למשחק). רק בקמפיין הראשון אי שם ב־1992 נרשם ממוצע גבוה יותר, 2.7 שערים.
5 צפייה בגלריה
ארלינג הולאנד חוגג מול ישראל. הגנה שלא הפסיקה לספוג
(צילום: Jonas Been Henriksen / NTB / AFP)
ישראל הפכה לאחת משש ההגנות החלשות באירופה כולה. רק נמושות כמו אסטוניה (21), ליכטנשטיין (23), מולדובה (28) וסן־מרינו (32) ספגו יותר. אפילו גיברלטר ספגה שלושה שערים יותר בלבד.
גם הניסיון לייצר לגיטימציה באמצעות סיום במקום השלישי הוא מופרך. מדובר במשימה המתבקשת ביותר, ללא שום שבירת תקרת זכוכית. הטענה לפיה "הגרלנו שתי נבחרות מעולות כמו נורווגיה ואיטליה", אינה משקפת את המציאות, כי איטליה של העשור האחרון היא אחת החלשות בתולדותיה. והאם הגרלות אחרות: צרפת ואוקראינה, ספרד וטורקיה, אנגליה וסרביה, הולנד ופולין, דנמרק וסקוטלנד הן קלות יותר? בדיוק להפך.
איפה אנחנו ואיפה הם
מבדיקה של הפערים בין המקום השלישי לשני בבתים בני חמש נבחרות, ישראל היא הנבחרת הרחוקה ביותר מהמקום השני – תשע נקודות מאיטליה. לשם השוואה: איי פארו רחוקה נקודה בלבד מצ'כיה, סרביה ארבע מאלבניה, רומניה ופינלנד שלוש נקודות בלבד מבוסניה ופולין בהתאמה. בבתים בני ארבע נבחרות בלבד, אירלנד רחוקה מהונגריה בנקודה אחת, אוקראינה ואיסלנד עם מספר נקודות זהה. אין פער גדול יותר מזה של ישראל מול איטליה. לא רק זאת: ישראל היא גם אחת משתי נבחרות המקום השלישי המרוחקות ביותר מהמקום הראשון (12 נקודות). רק סרביה, שמפגרת ב־14 נקודות אחרי אנגליה, רחוקה יותר.
אם בהתאחדות רוצים להבין איך נראית התקדמות, יש מספיק נבחרות בסדר הגודל של ישראל שכבר הראו קפיצת מדרגה אמיתית, ולא בהצהרות בלבד. איי פארו, המדורגת 127 בעולם, ניצחה את צ'כיה ומונטנגרו ונאבקת על מקום בפלייאוף. בוסניה וצפון מקדוניה סיימו פעמיים בתיקו מול בלגיה ו־וויילס ולא התבטלו מראש. אלבניה עלתה לפלייאוף על חשבון סרביה ואף ניצחה אותה בחוץ. קוסובו ניצחה פעמיים את שוודיה, איסלנד סיימה בתיקו מול צרפת, פינלנד ניצחה את פולין ואירלנד גברה על פורטוגל. אף אחת מהן לא ויתרה מראש כמו הנבחרת של רב"ש.
לזכותו של המאמן ייאמר שהוא ניסה לשחקן התקפי ופתוח, אך השערים שכבשנו לווה בהפקרות מוחלטת בהגנה. נוצר פער עצום בין היוזמה ההתקפית מול הנבחרות החלשות – מולדובה ואסטוניה – לבין הכניעה המוקדמת ללא תנאי מול הגדולות. נגד איטליה ונורבגיה המאמן אף פתח ללא חלוץ טבעי, כאשר דור פרץ וגלוך הוצבו בעמדה הקדמית ביותר.
ישראל כבשה עד כה 15 פעמים, כשמלך השערים הוא... השער העצמי יחד עם דור פרץ (3) – פעמיים מול איטליה, פעם אחת מול אסטוניה. רק שניים מתוך ה־15 הובקעו בידי חלוצים טבעיים (תאי בריבו ודור תורג'מן), וגם הם לא שערי הכרעה. זה ממחיש היטב את הבעיה בתבניות ההתקפה: הנבחרת לא כבשה בקמפיין אף גול הכרעה, אלא רק מול הקטנות או שערי כבוד מול הגדולות. שני הכוכבים שאמורים היו לסחוב את הנבחרת, סולומון וגלוך, הבקיעו יחד שני שערים בלבד. מעבר לתפוקה הדלה, הם שיחקו על אותה משבצת, דרכו זה על זה ולא נמצא פתרון מקצועי שימקסם את היכולות שלהם.
אחת הביקורות הבולטות מצד השחקנים עצמם: במקרים רבים ההרכב נקבע משיקולים חברתיים ולא מקצועיים. היו שחקנים שקיבלו דקות בגלל מחויבות, סטטוס או צורך "לשמור על שקט בחדר ההלבשה", ולא בגלל כושר משחק.
כך, למשל, אלי דסה פתח תמיד, גם אחרי חודשים ללא כדורגל. ענאן חלאילי, אלוף בלגיה ושחקן ליגת האלופות, נדחק הצידה, ורק בשלב מאוחר הובן כמה הוא משמעותי. גלוך הוצב כחלוץ מול הגנה פיזית של נורווגיה – החלטה שלא עומדת בשום היגיון מקצועי. דניאל פרץ, שהיה בכושר בעייתי, המשיך לקבל אשראי בלתי מוגבל בשער. גם הדיבור על "הצערה" ו"יתרון ללגיונרים" לא התממש.
פורסם לראשונה: 01:30, 16.11.25
