כשאיה חביב בוק עולה על המגרש, מרגישים שמשהו מיוחד קורה. היא בת 16 בלבד, ישראלית שגדלה בבנגקוק, וכבר נראית כמו מישהי שתגיע רחוק. בבוקר תלמידה עם מערכת שעות צפופה, בערב שחקנית כדורגל, שרק השבוע חתמה בקבוצת הנערות של ווסטהאם יונייטד האנגלית, עם חלומות גדולים לשחק בקבוצה הבוגרת של המועדון ולייצג את נבחרת ישראל.
הכדורגל בשבילה הוא לא תחביב, אלא זהות. שפה שמחברת בין הבית בישראל, החיים בתאילנד והעתיד באנגליה. בעולם שעדיין לומד איך לשלב נשים במרכז הבמה, איה כבר שם על כר הדשא, בראש מורם - בדרך שלה.
כמעט 7,000 ק"מ מפרידים בין ישראל לתאילנד, לשם עברה משפחת חביב בוק לפני 12 שנה. אביה, רן, CRO של חברת Taboola, העביר את המשפחה לבנגקוק, עיר יפהפייה ותוססת, שבה גדלה איה מאז שהייתה בת ארבע, לצד הוריה ושלושת אחיה, בהם אוהד, שחקן כדורגל בעצמו. "זה היה קשה בהתחלה, עברתי לפה בלי לדעת אנגלית. עכשיו זו השפה שאני מדברת ביום-יום", היא מספרת. "אני אוהבת את העיר, ויש לי חברות מכל העולם בבית הספר הבינלאומי".
מה חיבר אותך לענף הכדורגל?
"אח שלי תמיד שיחק כדורגל, והצטיין בזה - והלכתי אחריו. התחלתי לשחק בגיל 6 בשביל הכיף, ואז הבנתי שיש לי כישרון. זו התשוקה שלי, זה מה שאני רוצה לעשות. אני נהנית לשחק כדורגל, מהחברות בקבוצה ומהמשחק עצמו".
החיבור לכדורגל לא הגיע במקרה. בבית משפחת חביב בוק הספורט הוא דרך חיים. האב, רן, שיחק בנבחרת ישראל בכדוריד, והאח, אוהד, נחשב לכישרון יוצא דופן כבר מגיל צעיר, החל ממחלקת הנוער של רמת השרון ובהמשך באקדמיות מובילות בפורטוגל ובאנגליה, ועד מלגת כדורגל יוקרתית בארה"ב מהדיוויז'ן 1.
אביה של איה רואה בכדורגל לא רק כספורט, אלא כערך חינוכי. “יש הרבה אנשים שרואים בכדורגל סוג של פחיתות כבוד, אבל זה ממש לא הסיפור אצלנו", הוא אומר. "אח של איה סיים תואר ראשון, והיום הוא חוקר במעבדת המוח של אוניברסיטת רייכמן. איה תלמידה מצטיינת שמקבלת 100 בכל המבחנים. אלה לא ילדים שנמצאים בכדורגל כי אין ברירה, הם שם מתוך תשוקה אמיתית".
5 צפייה בגלריה
"זו התשוקה שלי, זה מה שאני רוצה לעשותל". חביב בוק בפעולה
(צילום: Bangkok Patana Football Academy)
היום איה כבר מדברת אנגלית במבטא כמעט מושלם, אבל הלב נשאר ישראלי. מגיל צעיר היה ברור שהכדור הוא חלק ממנה. בגיל שש כבר שיחקה בקבוצת הבנות של בית הספר בבנגקוק שבו למדה, וכבר מגיל צעיר לא היה קשה לזהות את הכישרון.
לפני כמה שנים קיבל הסיפור תפנית מפתיעה. נציגים מ-WestHam Foundation שמו לב לאיה, כששיחקה באחד הטורנירים בתאילנד. לווסטהאם יש שלוחה רשמית בבנגקוק, שמטרתה לאתר כישרונות ברחבי אסיה. "הם צפו בי משחקת וממש אהבו את מה שראו", היא מספרת. היא הצטרפה לשלוחה בבנגקוק, ומאז היא משחקת בטורנירים וגם נשלחה למחנות אימונים במועדון עצמו באנגליה.
איך הסביבה שלך הגיבה לבחירה בכדורגל?
"בגלל שהיה לי אח ששיחק כדורגל, תמיד אמרו שאני הבאה בתור. אנשים מסביבי תמיד פירגנו ותמכו, אף פעם לא חשבתי שמישהו ביקורתי. אולי החברות בארץ פחות מבינות עד כמה זה מפותח פה, אבל הן מאוד תומכות".
ווסטהאם, שנחשבת לאחד הסמלים הגדולים של מזרח לונדון, נוסדה ב־1895 והפכה לבית חם לכישרונות צעירים. מאקדמיית נוער מהטובות באנגליה, שהצמיחה כוכבים גדולים ועד קבוצת הבוגרים שמשחקת בפרמייר-ליג, לצידה פועלת גם מחלקת כדורגל נשים מצליחה.
"קודם אני תלמידה ואחר כך אני שחקנית. אני מתאמנת כמעט כל יום אחרי בית ספר, בערבים, ומנסה לשמור על איזון בין הלימודים לכדורגל. לפעמים זה קשה. אני עושה עכשיו IB, תעודה בינלאומית. הלימודים קשים, אבל אני נהנית. אם לא היה לי את הכדורגל הייתי משתעממת"
"התקשרתי להורים ובכיתי מהתרגשות"
במהלך השנים לבשו כמה כדורגלנים ישראלים את המדים של ווסטהאם. הראשון היה איל ברקוביץ', הקשר שהותיר חותם בזכות הראייה החדה והמסירות המדויקות שלו. אחריו הגיע יוסי בניון, שהפך לדמות אהובה מאוד במועדון בזכות השילוב בין אינטליגנציית משחק, טכניקה נפלאה ויכולת כיבוש מרשימה. בשנים שלאחר מכן הצטרפו גם יניב קטן, שעשה גיחה קצרה ממכבי חיפה, וטל בן חיים הבלם.
ביום רביעי האחרון הצטרפה איה חביב בוק למניין השחקנים הישראלים במועדון הלונדוני, כאשר היא הכדורגלנית הראשונה אחרי שנים של אימונים אינטנסיביים והקרבה אישית, הגיעה הבשורה המרגשת: איה מצטרפת רשמית לקבוצת U18 של ווסטהאם.
"ההחתמה הייתה לגמרי הפתעה", היא אומרת בחיוך. "ידעתי שיש סיכוי שזה יקרה בעתיד, אבל לא תיארתי לעצמי שזה יגיע כל כך מהר. התקשרתי מיד להורים ובכיתי מהתרגשות". במהלך עשרת הימים ששהתה בלונדון לאחרונה רגע לפני החתימה, היא עוד לא ידעה שהחלום עומד להתגשם. "אחרי האימון לקחו אותי לחדר, נתנו לי חולצה וכל המרצ'נדייז של ווסטהאם. דרק, אחד המנג'רים, לחץ לי את היד ואמר מזל טוב ועשינו תמונות".
איך זה מרגיש בשבילך להיות שחקנית של ווסטהאם?
"אני עדיין לא מאמינה, זה פשוט מטורף. קשה לי אפילו לתרגם למילים מה זה אומר בשבילי". אבא רן מוסיף בגאווה: "כולנו פה בהתרגשות, היא בכתה - ואנחנו איתה. זה מדהים".
בעשור האחרון חווה עולם הכדורגל הנשי מהפכה של ממש. ממגרשים שוליים וסטיגמות ישנות, הוא הפך לחלק מרכזי מהזירה הספורטיבית הגלובלית עם השקעות ענק, חשיפה תקשורתית וליגות מקצועניות בכל העולם. בישראל, הדרך עוד ארוכה, המשאבים מוגבלים, התשתיות בסיסיות, הפערים התקציביים בולטים ושחקניות אינן יכולות להתפרנס רק מכדורגל. איה עשתה את דרכה לרמות הגבוהות של הענף, עם הרבה הקרבה בדרך.
"מאז ה-7 באוקטובר היה קשה", היא מודה. "יש דעות שונות בבית הספר, שהוא בינלאומי, אבל יש לי משפחה חזקה ויש פה קהילה גדולה של ישראלים. אף פעם לא הרגשתי שאני בסכנה. תאילנד היא מדינה בטוחה. המשפחה שלי עזרה לי מאוד"
במה השגרה שלך שונה מבנות אחרות בגיל שלך?
"קודם אני תלמידה ואחר כך אני שחקנית. אני מתאמנת כמעט כל יום אחרי בית ספר, בערבים, ומנסה לשמור על איזון בין הלימודים לכדורגל. לפעמים זה קשה. אני עושה עכשיו IB, תעודה בינלאומית. הלימודים קשים, אבל אני נהנית. אם לא היה לי את הכדורגל הייתי משתעממת".
גידול כדורגלנים, במיוחד מחוץ לישראל, הוא לא סיפור זול. מאחורי כל בעיטה עומדות שעות של השקעה, ויתורים והוצאות לא קטנות. הכול מצטבר לסכומים שממחישים עד כמה קריטיים הגב המשפחתי והתמיכה. איה, למזלה, גדלה בבית תומך ומאמין, אבל גם מודע למחיר הגבוה של המסע הזה. אביה מסביר : "זה מאוד יקר לגדל כדורגלנים. כל טורניר בינלאומי כרוך בנסיעות, מלונות. זה עסק יקר, פי עשרה מהעלות של כדורגלן בארץ. אם ילד מצטיין במה שהוא עושה, אתה חייב להשקיע בו".
"התמיכה מההורים שלי עוזרת לי המון", אומרת איה. "הם תמיד מזכירים לי מה באמת חשוב. כולם מאוד מפרגנים. הכדורגל עוזר לי מנטלית, הוא דוחף אותי כל הזמן לטפס לפסגה. הוא עוזר לי מבחינה חברתית, מלמד אותי להתמיד. מה שאני לומדת בכדורגל, אני לוקחת איתי לחיים".
אפשר לומר שהמקביל של איה הוא אוריין גורן, ילד פלא ישראלי בן 16, שמשחק במחלקת הנוער של ברצלונה ונחשב לאחד הכישרונות הגדולים שצמחו כאן בשנים האחרונות. שניהם תזכורת לכך שכישרון ישראלי כבר מזמן לא נעצר בגבולות המדינה. "אחד הדברים שמונעים מישראלים להצליח בחו"ל הוא עניין השפה והבדידות", טוען אביה של איה. "גם אצל אוריין גורן, שמצליח היום בברצלונה, כל המשפחה עברה איתו לשם. לאיה יש אחות גדולה בלונדון שמלווה אותה כל הזמן ואם נצטרך נצטרף אליה".
"לא מחביאה את זה שאני ישראלית"
אחרי ה-7 באוקטובר, כשהעולם סער וישראלים בכל מקום הרגישו את הלחץ, איה לקחה על עצמה את ההסברה כפרויקט אישי. "לפעמים סתם אומרים דברים על המצב בעיקר ברשתות החברתיות", היא מספרת. "אני מדברת על זה, לא מחביאה את זה שאני ישראלית. תמיד פתוחה להסביר וגם לשמוע את הצד השני. היה לי חשוב להראות לאנשים מה באמת קורה".
"מאז ה-7 באוקטובר היה קשה", היא מודה. "יש דעות שונות בבית הספר, שהוא בינלאומי, אבל יש לי משפחה חזקה ויש פה קהילה גדולה של ישראלים. אף פעם לא הרגשתי שאני בסכנה. תאילנד היא מדינה בטוחה. המשפחה שלי עזרה לי מאוד".
ובינתיים, אחרי ההחתמה המרגשת, איה פותחת פרק חדש בקבוצת הנערות של ווסטהאם. את חייה היא תחלק בין שני עולמות: לונדון ובנגקוק. היא תמשיך ללמוד בבית הספר הבינלאומי בתאילנד, ותתאמן בשלוחה המקומית של ווסטהאם, הפועלת תחת חסות המועדון האנגלי. במהלך השנה היא תטוס להשתתף בטורנירים.
"אני אתאמן כאן, אתמקד בלימודים, ואטוס לשם לשחק", היא מספרת. "בחופשים אני אהיה באנגליה, אתאמן ואהיה חלק מהקבוצה. כשאסיים ללמוד אהיה שם באופן מלא".
בעוד כחודש מצפה לאיה אתגר נוסף: השתתפות בטורניר ה-South East AsiaStudent Activities Conference (SEASAC), האירוע הגדול ביותר של בתי הספר הבינלאומיים בדרום־מזרח אסיה. הטורניר, שייערך בבנגקוק, נמשך שלושה ימים וכולל קבוצות מתאילנד, הפיליפינים, סינגפור וממדינות נוספות.
יש לך ביום של משחק טקסים קבועים או דברים מסוימים שאת עושה?
"לפני שחזרו החטופים, תמיד הייתה לי סיכה על התיק של הכדורגל, ועכשיו, כשהם חזרו, סוף-סוף יכולתי להוריד אותה. אני מקשיבה למוזיקה ומדברת עם חברות".
מי ההשראה שלך?
"אח שלי. הרבה שחקניות של ווסטהאם אחרות כבר נמצאות שם באנגליה, ואני פה בתאילנד. יותר קשה להגיע לפסגה מרחוק. זה שאח שלי עשה דרך דומה והצליח, זו השראה. איך שהוא משחק, המחויבות שיש לו".
מה החלום הכי גדול שלך?
"לשחק בקבוצה הראשונה של הבוגרות בווסטהאם, ואולי בעתיד לקבל מלגה של ווסטהאם בארה"ב, כדי שאוכל לשלב לימודים וכדורגל אני רוצה ללמוד משהו במדעים אימא רוצה שאני אהיה רופאה. אני גם רוצה לשחק בנבחרת ישראל ולייצג את המדינה, יש לי גם דרכון פורטוגלי, אני יכולה לבחור באיזה נבחרת לשחק אבל זו לא הייתה שאלה בכלל״
לצד החיים באחד המקומות הפסטורליים והיפהפיים בעולם, הרחק מישראל ובלב תרבות שונה לגמרי, בבית משפחת חביב בוק לא שוכחים לרגע מאיפה באו. "כל החגים תמיד נחגגים", איה מתגאה. "אנחנו מזמינים הרבה מאוד אנשים. יש פה ארוחות שישי, אבא עושה חלות, מדברים רק בעברית בבית. אנחנו נוסעים לארץ פעמיים בשנה. אני שומעת מוזיקה ורואה טלוויזיה בעברית. אני מתה ללכת להופעה של עומר אדם, אולי הוא יראה את הכתבה והוא יזמין אותי (צוחקת)".
מה היית אומרת לבנות צעירות שגם חולמות לשחק כדורגל ברמות הגבוהות?
"שזה לגמרי אפשרי. זה שאנחנו מישראל וגם בנות, זה לא סותר את זה שאנחנו יכולות להצליח. אם יש רצון יש דרך. זה קשור גם להתמדה, לא רק לכישרון. זו עבודה קשה - אבל זה אפשרי".
