אם לשפוט לפי החגיגות, בית"ר ירושלים ניצחה במשחק העונה והיא במקום הראשון. השער של טימוטי מוזי קבע 2:3, באר־שבע יוצאת לבלומפילד ואפשר לסגור את העסק. אבל כל מה שבאר־שבע צריכה לעשות זה להביט בטבלה כל שתי דקות ולהגיד לעצמה: אני מובילה. לחזור על זה כמו מנטרה במדיטציה. הכל בידיים שלה. היא עדיין לא בעטה בדלי, אבל היא כן הניחה אותו ליד הרגל.
אין בכלל שאלה לגבי מי הייתה הכי טובה על הדשא בטוטו־טרנר, השאלה היחידה היא איך לעזאזל קינגס קאנגווה החמיץ באחד על אחד מול מיגל סילבה. החמצה שאחריה היה כתוב בכוכבים שבית"ר תשווה. באר־שבע יכולה להתנחם בכך שגם אם הוא היה כובש, שום דבר עדיין לא נגמר. היא עדיין הייתה צריכה לנצח את מכבי ת"א.
אבל בגלל שנגמר 2:2 בדקה ה־96 ולא 0:0, פתאום המשחק בבלומפילד מרגיש על כל הקופה. היתרון הבודד שיש למכבי ת"א על באר־שבע הערב (19.30) בבלומפילד הוא מנטלי. מקצועית, באר־שבע מחצה את הצהובים ממש לא מזמן, אבל זה נראה כל כך מזמן עד שחושבים שטוני ווקאמה כבש את הצמד ולא קאנגווה. הפער המקצועי בין הקבוצות לא קטן. לרן קוז'וך אין מה לפחד. סתם, ברור שיש לו.
מכבי ת"א היא הקבוצה היחידה בעולם שיכולה לחטוף שישיות ושלישיות מחברותיה בצמרת, להיות בפער 8 נקודות מהפסגה כשנותרו שמונה מחזורים ועדיין ישאלו את המאמן שלה על אליפות. רוני דיילה חייך ואמר שהוא יצטרך קאמבק מטורף. עצם השאלה מוכיחה עד כמה הכוח המיסטי של מכבי ת"א גדול. אם היא לא מאמינה בעצמה - היריבות יאמינו בשבילה.
מואיז ספרא יכול לעקוץ כמה שהוא רוצה, בסוף דיילה הביא את הדרבי על הראש שלו - וגם שני ניצחונות על מכבי חיפה. הנורווגי משקם את ההריסות של ז'רקו לאזטיץ', והחזיר את ההרתעה מהר יותר מהתקפה מתפרצת של סן־אנטוניו. קבוצה שהייתה שבורה לחלוטין מאיימת על הקבוצה הטובה בליגה. אין היגיון, אבל בשביל זה המציאו את הפלייאוף העליון.
