מימי מוחמד אבו־פאני בישראל נשאר חקוק המהלך ההוא ליד דגל הקרן שבו גונן על הכדור כמו לביאה שמערסלת את גוריה. אנחנו לא זוכרים ממנו גולאסו בבעיטת מספריים, לא בישול בין שלושה, זוכרים מהלך הירואי של בזבוז זמן, ששמו יצא למרחוק.
ובכל זאת, בנסיבות ערב פתיחת העונה הנוכחית, 2026/7, אבו־פאני הפך, ולו לרגע, למים מוגזים בלב מדבר. לפנטזיה שנפלה באותה מהירות שבה התרוממה.
הלוואי על הכדורגל הישראלי עוד אלף אבו־פאני, כן? ובכל זאת, העובדה שהפך לחלום הרטוב של אוגוסט מספרת את הסיפור הנוכחי של הכדורגל שלנו: זה עד כמה אנחנו נואשים לגיבורים על הדשא; זה עד כמה ליגת העל סובלת ממחסור בכדורגלנים דומיננטיים, מובילים, שסוחבים קבוצה.
בואו נעשה רגע תרגיל קטן. נרכז, ככה בשלוף, את רשימת כוכבי ליגת העל, בדוקים, ששווה לקנות בשבילם כרטיס השנה. מתחילים: שועה, אצילי, טוריאל, זלאטנוביץ', דור פרץ כשהוא מכויל, אוגריסה, שון וייסמן אם נקבל אותו חד, אולי עוז בילו, אולי אמיר גנאח, אולי אליאל פרץ ונבות רטנר אם דפנסיביים עם קלאסה עושים לכם את זה. מעט מדי. והרשימה מידלדלת מעונה לעונה. השנה נגרעו ממנה למשל קאנגווה, לויזו, דן ביטון, אבו־פרחי וכנראה רוי רביבו שבראש כבר נמצא ביבשות אחרת.
אלו יחידי הסגולה ששווה להעביר בשבילם ערב בפקק תנועה, להיכנס לעסקה של נקניקייה וקולה במחיר דירה ולהתבשם מרימוני עשן; ועדיין, לקהל זה לא מזיז. בעונה שעברה כמעט 2.2 מיליון אוהדים הגיעו למגרשים. חצי מיליון יותר מהשנה שלפני.
מיחידי הסגולה שבשבילם שווה לקנות כרטיס. ירדן שועה
(צילום: עוז מועלם)
אפשר לקחת את שתי העובדות הסותרות הללו לשלל כיוונים: לטעון למשל שאוהדי הכדורגל באים לראות קבוצה, לאו דווקא שחקנים; לטעון שהתזה לפיה ריבוי זרים, רובם בינונים, פוגע בחיבור ובזהות היא לא כצעקתה; ואפשר בעיקר להסכים שהישראלים כבר לא באים רק בשביל כדורגל אלא בשביל הערך המוסף שהוא מציע. הקהילתיות, האסקפיזם, החיבור ביציעים בימים שבהם תחושת הביחד היא מוצר של שוק שחור.
כך או כך, ערב העונה שבפתח, השמיים שמעל הליגה שלנו שוב לא מלאים ביותר מדי כוכבים. לא מטאורים ולא נופלים; לא זרים ולא ישראלים. אין יותר מדי לידרים, שמות, שאפשר להיאחז בהם.
אם אתה קריית־שמונה זה לא קטסטרופה. אם אתה מכבי חיפה לא תדע שבוע שקט. העונה שעברה של בכר, שמחוסר ברירה התאפיינה בפנייה חדה לאסטרטגיה של שילוב צעירים, עלולה או עשויה, תלוי מאיזו זווית מסתכלים, להפוך למודל לאחרות.
הבאה עם פוטנציאל ללכת בעקבותיה היא מכבי ת"א, שבכל פעם נופלות לה עוד ועוד בוכנות מהלמבורגיני. תנסו לעשות השוואה למכבי של לפני שנתיים עם זהבי, תורג'מן, קניקובסקי, פטאצ'י. השנה נלחמים על עידו שחר.
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
מכבי ת"א, היסטורית, מעדיפה לפזר את הצעירים שלה. היסטורית היא גם הישראלית שהכי קשה להתפתח בה. אולי הגיעה העת לשינוי בקונספציה, בנרטיב, כדי לבנות את הדור הבא. כל אוהד יעדיף ילד מהבית, עם פוטנציאל לגדול למשהו, על עוד זר ברוטציה.
היחידה מבין הגדולות שלא תצטרך לחפש השלמות של שחקנים מובילים היא בית"ר ירושלים. שועה, אצילי, יונה, מוזי, וייסמן. מלבד השינוי על הקווים, היא מציעה יציבות שאין לאף ישראלית אחרת. אם משווים את מעמדה השבוע למעמדה ערב פתיחת שתי העונות הקודמות, הגדרתה כקבוצה גדולה כבר לא מוטלת בספק.
למעשה, אחרי יותר מעשור וחצי שבה האליפות נחלקה בין מכבי ת"א, מכבי חיפה ובאר־שבע, נראה שיש אופציה ריאלית לאלופה אחרת. לרוח חדשה. בלי נבואות, כן?
