בעולם שוב מראים תמרות עשן מישראל, גם אחרי הפסקת אש. זירת קרב, זועק "הניו־יורק טיימס". אין מה לומר, הצרות שלנו פוטוגניות. הן מצטלמות מרהיב ומחזקות נרטיבים אנטישמיים ואנטי־ישראליים, או סתם כאלה שרואים בנו עולם שלישי. גם בתחום הזה של טיפול באלימות בכדורגל העולם המערבי התקדם ברובו, והשאיר אותנו מאחור, עם תפיסות מיושנות, נורמות של עשורים אחורה, והטלת האחריות המוכרת.
מספיק לקרוא את תגובת הקברניטים כדי להבין. בהודעה שפירסמו אתמול שינו זוארץ, יו"ר ההתאחדות לכדורגל, וארז כלפון, יו"ר מינהלת הליגות, הופנתה אצבע משותפת ובלעדית למחוקק כמי שאחראי לתקן. זה שלדבריהם לא מקדם אישור שימוש במצלמות פנים במגרשים, או שלא נוהג כלפי עברייני ספורט כמו שנוהגים בעבריינים בכלל. אפשר לדון באלה, רק שיש לי תחושה שניפול אל ספין. ובאופן כללי, גלגול האשמה הזה איכשהו מזכיר מישהו אחר, עזבו שמות ותפקידים, שבכל רעה חולה תוקף את בג"ץ והיועמ"שית.
איפה בעמדת קברניטי הכדורגל יש הסתכלות פנימה, אל עצמם, ואיפה האחריות של המועדונים, שלא לדבר על המשטרה. ואם אלה שאמונים לא דורשים מהמועדונים אחריות, למה שייקחו בעצמם? ראיתם את זה, למשל, איכשהו בא לידי ביטוי בתגובה של הפועל ת"א?
סשה רויטמן הוא מנכ"ל התנועה למאבק באנטישמיות. לאורך שנים התנועה בראשותו מייעצת למועדוני כדורגל מהגדולים בעולם, בהם צ'לסי, דורטמונד וליברפול, איך לפעול נגד אנטישמיות כחלק מתוכנית רחבה יותר של טיפול באלימות. אנטישמיות ואלימות הם בני דודים לא רחוקים. אוהדים ששרים שירים אנטישמיים, הוא אומר, הם אותם גזענים ושונאים שעושים בלגן.
אלימות בדרבי בבלומפילד - ריאיון עם מפקד מרחב איילון, תת ניצב דניאל חדד
(צילום: מיקי שמידט)
הרעיון הכללי, רויטמן מסביר, הוא שהמועדון ייקח אחריות על הנעשה בתחומו, ולא יגלגל עיניים למשטרה או לבתי המשפט. הוא בעל הבית, הוא אחראי על פתיחת הדלתות, ואם המטרה היא מועדון עם ערכים, שיקבע כללים בהתאם. זכותו, ואולי גם חובתו, לקבוע את הסטנדרט. הרעיון הוא להעביר את הכוח מהאוהדים לקבוצות.
הדרכים לאיך עושים את זה רבות: קביעת כללי אתיקה והתנהגות בידי המועדון, כלומר הגדרת ציפיות המועדון מאוהד; ענישה מדורגת עבור מי שיחרוג. החל משלילת כניסה ממשחק אחד, מחמישה משחקים ועד סירוב למכור מינויים; הצבת מצלמות מטעם המועדון, לא המשטרה. המועדון הוא גם זה שיהיה אחראי על איתור פורעים; הצבת כוכבי הקבוצה בפרונט של מאבק המועדון באלימות; חשיפה לפרויקטים ותכנים חינוכיים מטעם המועדון.
בקיצור, לקיחת אחריות, כולל של המפרסמים במועדוני כדורגל. גם הם יכולים להציב גבולות ולומר מתי יש חריגה מהערכים שלהם. כשהמועדונים יציבו את מניעת האלימות כמדיניות, רויטמן מסכם, יהיו לזה גם תקציבים.
רוצים לדעת איך זה נראה בעולם אוטופי, שבו כל זה קורה? נתי מור, איש עסקים ישראלי, הוא אוהד צ'לסי, שצופה בכ־30 משחקים בעונה. "צ'לסי ובאה ואומרת: לנו יש לקוחות", הוא מתאר, "רוצים משפחות, רוצים אוהדים שקונים אוכל ומוחאים כפיים בנימוס, לא רוצים אוהדים אחרים, ולא סומכים על המשטרה. כל מי שיפגע בחוויה של האוהד, נרדוף אותו. חוץ מלראות כדורגל הקהל לא חלק מהמשחק. כמו בתיאטרון. על המושב שלך יש ברקוד. אם אוהד שלידך יחרוג, אתה תסרוק, ודקה אחרי עשרה סדרנים יעמדו שם".
לקברניטי הכדורגל שלנו יש מנופים להתחיל בקידום תהליך רחב היקף. אפשר למשל לתגמל מועדונים שיאמצו רפורמות שבסיסן הוא לקיחת אחריות, ובהעסקת בעל תפקיד שיהיה אחראי על התנהגות האוהדים. אפשר המון דברים. אבל כמו שהבנתם מהתגובה שהעבירו אתמול, את האצבע הם בוחרים להפנות למחוקק בלבד. שום חזון מעבר, שלא לומר מופע פירוטכניקה ואבוקות של חוסר אחריות.
הכדורגל שלנו יכול להיראות אחרת, גם אם זה תהליך. ובכל מקרה, כדאי שזוארץ את כלפון ייזכרו: כשמדובר באלימות, כל עוד אתה לא חלק מהפתרון, אתה חלק מהבעיה.
פורסם לראשונה: 01:30, 21.10.25
