בני־יהודה מעולם לא הייתה קבוצה גדולה במובן הרגיל. היא לא הייתה צריכה עשרות אלפי אוהדים כדי לרגש, מספיק ילד מהתקווה שפרץ לבוגרים והזכיר לכולם למה הם התאהבו בכדורגל. היא הייתה משהו אחר, אבל מאז ירידת הליגה לפני ארבע שנים וחצי כלום כבר לא אותו דבר כי בני־יהודה הפכה לצל של עצמה, קבוצה שחיה בין געגוע לתהילה.
"המועדון הזה איבד את הדרך, הערכים והזהות", אומר איציק עזוז, אחד הסמלים של המועדון ששימש בעבר גם כמנהל הקבוצה. "בני־יהודה של היום זה רק החולצה הכתומה. אין מישהו שמתווה דרך ואין אף אחד מבני־יהודה האמיתית שיודע מה זה המועדון הזה".
נתונים: ירון משעל
בשכונת התקווה תמיד ידעו שהכדורגל הוא הרבה יותר ממשחק. זה היה הדופק של המקום, בני־יהודה לא רק ייצגה את השכונה, היא הייתה השכונה והכתום היה צבע של גאווה שקטה של מי שלא נולד עם כפית זהב, אבל עם לב של זהב. כי בני־יהודה תמיד הייתה הראיה שאפשר לבוא מלמטה, לעבוד קשה ולגעת בתהילה. "לכולם יש כוונה טובה שהקבוצה תצליח, אבל אין סבלנות", אומר יעקב אסייג, שחקן עבר של המועדון שגם מילא בו שורה של תפקידי אימון, והיום עוזר מאמן בהפועל כפר־שלם.
בין חלומות לתוצאות
בני־יהודה לא הייתה אף פעם מועדון עשיר, אבל התנהלה בזהות ברורה של קבוצה שמייצגת את השכונה ומשמשת בית לשחקנים צעירים. כשהבעלות עברה ב־2016 לברק אברמוב, הוא הביא איתו כסף ורצון לטפס עם המועדון לפסגה. תחתיו בני־יהודה רשמה את אחת התקופות המוצלחות שלה עם זכייה בשני גביעי מדינה, העפלה לפלייאוף העליון והופעות באירופה. אבל מאחורי ההישגים התחיל חוסר יציבות, והקבוצה הלכה והתרחקה מהזהות השכונתית שלה - עד הירידה ב־2021, שהרחיבה את הסדקים, ומאז בני־יהודה מנסה לחזור לליגת העל אבל נראית אבודה.
"זה משהו שלא חווינו מעולם", אומר צאלון אבו שסק, איש תקשורת, מאמן מנטלי ואוהד הקבוצה. "יש לי אבא בן 80 אוהד בני־יהודה, והוא לא חווה את החוויה הזאת של לא לעלות ליגה אחרי עונה או שתיים".
מאז, אברמוב כבר הספיק לעזוב לבית"ר ירושלים, משה דמאיו חזר במטרה לנסות להציל ואז הגיע אלירן עובד, שגדל ביציעים של בני־יהודה והפך לבעלים. אבל גם עובד, עם כל האהבה והכוונות הטובות, מגלה עד כמה המשימה כבדה. הוא מתמודד עם חוסר יציבות, ציפיות גבוהות מהקהל ועם הצורך להחזיר את האמון במועדון שכבר עייף מהבטחות. הקבוצה מנסה שנה אחרי שנה בלי הצלחה לחזור לליגת העל, ואפילו החזרה למגרש בשכונה לא עזרה. בתחילת העונה הנוכחית הציפיות נסקו שוב לשמיים, אבל הקבוצה מדורגת אחרי 12 מחזורים במקום ה־13, במרחק שתי נקודות מהקו האדום, ומאחוריה כבר חילופי מאמנים שלא עזרו: אלי לוי במקום מסאי דגו.
בכל עונה בני־יהודה בונה קבוצה, שעל הנייר היא מהטובות בליגה, אבל בכל פעם מחדש נוצר פער בין ההשקעה והחלומות לתוצאות, והקבוצה שהייתה סמל ליציבות הפכה למעין מעבדה לניסויים והבטחות שלא מתממשות. פעם הסוד של בני־יהודה היה שהיא ידעה לקחת שחקנים כישרונים ולהפוך אותם לכוכבים שאפשר למכור כמו אלירן עטר, ירדן שועה, מאור קנדיל ודולב חזיזה. היום הדור הצעיר כבר לא רואה בבני־יהודה מקפצה, אלא רק תחנה זמנית.
"אין לאן לברוח מהמילה נוער", אומר אבו שסק. "יכול להיות שכל המאמנים שעברו בבני־יהודה לא יודעים לאמן? יכול להיות שמתוך 75 שחקנים שהיו פה אף אחד מהם לא יודע לשחק? הבעיה היא שנשארנו עם שכירי חרב. המועדון, שהיה מפעל ליצור שחקנים, שבלעדיו אין לו זכות קיום, הפסיק להיות היצרן הגדול ובני־יהודה היא כבר לא מותג בלעדי באזור".
להדליק מחדש את האש
אבל הסיפור של בני־יהודה הוא לפני הכל הקהל שלה. אותו גרעין כתום שעמד שנים ביציעים גם בימים גשומים, צעק ועודד גם כשלא היה על מה. זה קהל שלא רדף אחרי תארים, אלא אחרי תחושת שייכות. כשהקבוצה התרסקה גם הקהל נשחק. חלקם עוד מגיעים, מנסים להדליק את האש, אבל רבים אחרים התייאשו אחרי עונות של הבטחות ריקות והאמון הלך לאיבוד.
"מדי פעם אני צופה במשחקים, מסתכל על האוהדים ומרחם על כל אחד ואחד מהם, הם נראים חסרי אונים ומיואשים", אומר עזוז. "בני־יהודה לא נמצאת סתם חמש שנים בליגה לאומית, הכל בבני־יהודה נשלף מהמותן. זה מרגיש כאילו לקחו ילד בן עשר, אוהד בני־יהודה, ונתנו לו לנהל את המועדון. כדי לשמור על הכבוד שנשאר לי למועדון אני אעדיף שאת הקטע האישי שלי להשאיר אצלי, כי היו דברים שלא מכבדים אותי ולא את המועדון. אני לא העניין. היום התהפכו היוצרות, כפר־שלם הפכה להיות בני־יהודה, ובני־יהודה הפכה להיות כפר־שלם".
5 צפייה בגלריה
"מדי פעם אני צופה במשחקים, מסתכל על האוהדים ומרחם על כל אחד ואחד מהם"
(צילום: באדיבות בני יהודה)
בשנים שבהן בני־יהודה שיחקה בבלומפילד, הקהל לא הרגיש בבית. הקהל נבלע ביציעים הריקים והקסם של השכונה פשוט נעלם. כשהקבוצה חזרה לשחק בשכונת התקווה, משהו זז מחדש. אומנם זה לא אותו מגרש, אין את יציע "השרופים" והקיוסק הוא לא אותו קיוסק, אבל שם זה הבית ושם הכל התחיל - רק שבני־יהודה כבר לא אותה קבוצה. "צריכים להצביע לי על שחקן כדי שאדע שהוא במשחק, לאן הגענו?", אומר צאלון. "אנחנו מועדון שמחבק את השחקנים שלנו וחלקם גדלו פה בתוך הסמטאות האלה, אבל מישהו לקח את זה והעביר את זה לסמטאות של הכביש ממול בכפר־שלם, ותראו איך כפר־שלם נראית מאז".
בינתיים, בשכונת התקווה כבר לא מדברים על עלייה אלא על הישרדות. מאבק על זהות, שורשים ושייכות שהולכת ונמחקת. השאלה היא לא אם בני־יהודה תעלה ליגה, אלא אם היא תצליח להצית מחדש את האש שדלקה בה פעם.
ובתוך הערפל יש גם נקודות אור, כמו הזכייה העונה בגביע הטוטו ובעיקר הפעילות החברתית מאז 7 באוקטובר. אנשי הקבוצה אימצו את משפחת ביבס, הלכו לבקר חיילים פצועים, הגיעו ללוויות ולשבעות, ארזו סלי מזון, ערכו טקסים בהם הצדיעו ללוחמים ועמדו לצד משפחות החטופים. על המעורבות הזו קיבלה בני־יהודה את אות הנשיא.
פורסם לראשונה: 01:30, 13.11.25
