אם זה לא קשה, זו לא הפועל באר־שבע. המשפט הזה שגור בפיהם של אוהדים אדומים רבים. גם אני אומר אותו לא מעט. העונה נפתחה בהפסד מביך למכבי ת"א באלוף האלופים. זה נראה כמו משחק של בוגרים נגד נוער. קינגס קאנגווה עזב, ופתאום היה נדמה שהקסם נגמר. אלא שמאז עברו הרבה מים בנהר. באר־שבע הגיעה למרחק נגיעה מליגת האלופות והחלה להציג כדורגל מדהים. ואז הגיעה הכאפה המצלצלת: הדחה שנייה לפני הסוף. או ליתר דיוק – 18 שניות.
אחר כך הגיע ניצחון על הפועל ר"ג בדקה ה־90, ושוב הקבוצה הייתה על הגל. אלא שאז הגיעו תיקו מול הפועל חיפה בדקה ה־90 ותבוסה ביתית למכבי ת"א. שוב התפשטה התחושה שאיבדנו את זה. אבל מי שממהר להספיד את האלופה לא מבין את האיכויות של רן קוז'וך, את אורך הרוח של אלונה ברקת ואת החוסן של המועדון הזה. אני זוכר כיצד אחרי האליפות השנייה איסאק קואנקה, הרכש המפוצץ, נכשל ופרשת החומרים האסורים של שיר צדק התפוצצה. העונה נראתה גמורה. צלבו אותנו – ואז שוב השתקנו את כולם. אני רואה פרשנים שממהרים להרים קבוצות גבוה כל כך, רק כדי לשמוע היטב את העצמות נשברות בנפילה. אבל הם אינם מבינים שבאר־שבע גדולה מסך חלקיה.
יצטרך לצאת מהקופסה. קוזו'ך
(צילום: עוז מועלם )
כרגע הכל נראה רע. ההתפרקות מול מכבי ת"א היא לא דבר שאמור לקרות. לוקאס ונטורה ולירן רוטמן נפצעו, אבל אני משוכנע שגם תחת העומס האירופי, אפשר לרוץ שוב עד הסוף. כדי שזה יקרה, קוז'וך יצטרך לצאת מהקופסה. בראש ובראשונה, למצוא דרך לעצור את קני מילר – המאמן שגבר עליו כבר שלוש פעמים. האם זה יהיה קשה? ברור. אחרת זו לא הפועל באר־שבע.
