ברק יצחקי יושב על ספה בביתו עם אימונית וכפכפי המגפר. כלומר, זה מה שאנחנו יכולים לדמיין. תזרמו איתי. התריסים מוגפים, הטלוויזיה על מיוט. ספון בביתו כמו שאומרים. מדי פעם עושה לעצמו נס קפה. ותוך כדי הסוכר, כפית בחצי היריון, מציץ בנייד. לא, אין כלום. מדי פעם עושה לעצמו כריך. מה, לא יעשה? ותוך כדי הגאודה, עגבניה מעל, נגיעה מלח־פלפל עושה ריפרש למייל. גם פה אין חדש. אולי האינטרנט תקול. אולי גם לו חתכו כבלים. אבל לא. הכל נראה מחובר, חוץ מדבר אחד: ההצעה שהוא מחכה לה לא מתדפקת על האינטרנט.
הנחת העבודה הייתה שבשלב הזה של העונה כיסאות יתנדנדו אצל מכבי ת"א או מכבי חיפה. אולי שתיהן. היה פה קיץ שלם כדי לבסס את ההנחה: מכבי ת"א נראתה כמו קבוצה חסרת עומק, חסרת עוקץ, שמתקשה להרכיב 11 ראויים. מכבי חיפה, שהצליחה להסתבך אפילו בגביע הטוטו, שוב התבססה על קונספט של קזינו. קונספט של נפגע או לא נפגע בזרים. בפועל, מכבי חיפה ומכבי ת"א הן הקבוצות התוססות של פתיחת העונה. הזרים אצלן הצגה. המאמנים שלהן מנצחים את הפסימיים ביותר.
הקיץ שיקר אותנו, ועקץ את ברק יצחקי. אולי, מותר לנחש, יש לו מחשבות שניות. העזיבה שלו את בית"ר הייתה הימור מעט תמוה. מקרה קלאסי של שני צדדים שטיפסו על עץ.
ובסוף, שורה תחתונה, מאמן עולה בכדורגל הישראלי, כזה שכולנו סקרנים לראות ממנו עוד, יושב בבית. צפי החזרה, כמו לוח המראות באוגוסט, שוב ושוב נדחה. כי אם לא באחת הגדולות, שכולן שומרות על יציבות - לאן ילך? הוא נפרד מבית"ר ועשה שרירים מול אברמוב, כדי להתפשר על נתניה או הפועל פ"ת?
היחידה מהגדולות שנראית אפשרות היא, ובכן, בית"ר ירושלים. גם כשמבחינת תוצאות זה מתחיל לתפוס כיוון, אין שקט בממלכה. גם לדעת להחזיק כוכבים זו מיומנות.
ככה או ככה, גם אם תתגבש אופציה בבית"ר, לא בטוח שהדלת שם ליצחקי פתוחה. נכון, הכל נזיל בכדורגל שלנו אבל לפי שעה, המאמן העולה צריך להתכונן לשנה שלמה על הספה. עם המגפר והנס קפה.
לא נראה שהדרך חזרה לבית וגן פתוחה. יצחקי וברק אברמוב
(צילום: עוז מועלם)
המהפכה שפוספסה
כשבתאל גרבי מונתה למנכ"לית עמותת "ערכים בספורט", לפני כמעט חמש שנים, היו לה הרבה חלומות שקשורים באוהד הישראלי. 7 באוקטובר נעץ שיניים בהכל. במקום פרויקטים שקשורים בשוויון הזדמנויות, בערכים, היא מצאה את עצמה מתעסקת בחוסן חברתי. יש פה חלון הזדמנויות צר כדי ליצור סוג של "ביחד ננצח", רק לטובת הספורט, אמרה לי באותם ימים.
אני נוקב בחלק מההתרחשויות שאירעו מאז - האוהדים שרצים אחד מול השני במשחק בין באר־שבע לסכנין, הדרבי שפוצץ, השלט המביש בסמי עופר, היציעים שמתפוצצים מאמל"ח - כדי לומר: לא נראה לי שהחלון נוצל.
גרבי, שבימים אלה מסיימת את תפקידה, לא מסכימה. ראשית, אומרת, בתקופה הכי מבעבעת ולא נורמלית, אלו אירועים בטווח הנורמל. שנית, מוסיפה, התמקדות במקרים נקודתיים מפספסת את המהפכה: המועדונים שינו תפקיד. האוהדים קיבלו יותר כוח.
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
"התקופה שאחרי 7 באוקטובר הייתה דרמתית", היא אומרת, "מועדוני הספורט הפכו לעוגנים של חוסן קהילתי, ולקחו על עצמם תפקיד: הנצחות, תרומות למפונים, חלוקת סלים, סולידריות לכאבים חברתיים. המלחמה גם הביאה את האוהדים לקדמת הבמה. את הכוח והזהות של מה זה להיות אוהד. את הכרת המועדונים כלפיהם. ראינו את האוהדים מתאחדים סביב אלימות המשטרה, וראינו אותם מתאחדים סביב הנצחות. הם יודעים להתאחד. בוא ניקח את זה למטרות טובות. לבנייה של תוכנית לאומית למען האוהדים, וניתוב הכוח שלהם לפעולה, כמו במקומות אחרים בעולם".
