"אומרים לי שזה רק כדורגל". כך נפתח השיר שהפך בעונה שעברה להמנון הלא רשמי של יציעי הפועל ת"א. הלחן לקוח מ"אבסורד" של שלמה ארצי, זמר הקונצנזוס, ומהצד הצהוב של העיר. ואיך אוהדים שבנו את זהותם על היותם נגד שאלו דווקא ממנו את המנגינה? אם מחפשים מילה אחת שתסביר את הפועל של 2026, היא כבר כתובה על התקליט: אבסורד.
רק מילה אחת אני מבקש להשאיר מחוץ לכתבה: שינוי. לפני שבוע הצבעתי לשינוי, ומאז אני תקוע עם גוש. מי שמכריז על שינוי בדרך כלל מדבר. הפועל של העונה לא מדברת. היא עושה.
לא עוזב את העיר
עד לפני שנה היה כתוב על קירות ת"א: "את יפה כמו גול ניצחון בדקה ה-90". מי שכתב את זה הבין משהו על האהבה האדומה: זו אהבה של המתנה. סובלים 89 דקות בשביל דקה אחת של גאולה.
בעונה שעברה, בחזרה לליגת העל אחרי שנה בליגה הלאומית, הגיע הניצחון הראשון בזכות עומרי אלטמן, ראש העיר, בדקה ה-98 מול בית"ר ירושלים בבלומפילד. הפועל לא רק ניצחה בדקה ה-90. היא נולדה מחדש.
אוהדים מחשבים את קיצם לאחור
והנה התיאוריה הקטנה שלי: כשהפועל בפיגור, הזמן רץ, ופתאום הלוח כבר מראה תוספת זמן. אבל כשהיא מובילה מהדקה העשירית, מתגלה שכדורגל הוא משחק ארוך מאוד. 80 דקות לשמור על משהו שכבר יש לך. אוהד הפועל יודע לחכות לגול. הוא לא יודע מה עושים איתו אחר כך.
אפשר להיכנס ללחץ בכל קרן, ואפשר לעשות את מה שהפועל עושה העונה: לכבוש עוד שער. אחרי השני הזמן נשאר איטי, אבל נעשה נעים. לראשונה מזה שנים, אתה נהנה ביציע מהאיטיות.
נהנים מהאיטיות. אוהדי הפועל ת"א
(צילום: עוז מועלם)
אהבתיה
בשנים הרעות, כל ניצחון גדול של הפועל נבנה על חשבון פתוח: שנאה לבית"ר, לשופטים ותחושה שכולם נגדנו. הפועל הייתה פחות קבוצת כדורגל ויותר יצור שניזון מהפגיעות שלו.
העונה, אחרי תשעה מחזורים, אני הולך לבלומפילד למשחק כדורגל, וההנאה לא מגיעה מסגירת חשבון אלא מהמשחק עצמו. וכשבאים לשחק ולא להילחם, גם מנצחים. גם זה אבסורד.
בהפועל של אליניב ברדה לא מדברים. עושים, על הדשא. מול חיפה הייתה התקפה שנמשכה כמעט שלוש דקות: הקבוצה מחזיקה בכדור, מחכה ולא מוותרת עליו בבעיטה ארוכה. ואז, בבת אחת, לחץ גבוה, ורגע אחר כך הגנה מסודרת. שלושה מצבי צבירה במשחק אחד. אחרי המשחק אמר ברדה: "כולנו שואפים ורוצים – אבל זה מחזור תשיעי". בלי נאומים על תהליך.
שתי הופעות בכרטיס אחד
על הדשא הקבוצה נותנת הצגה, וביציע מתרחשת הופעה עם סדר שירים: שיר מקפיץ, שיר רגוע, שיר לכל שחקן. ממש ליינאפ. לשירים יש גם גרסת אולפן: את "לאה קטמין" הקימו חברי אולטראס הפועל ב-2013, והיא הוציאה עד היום ארבעה אלבומים. מה שהיה חסר הוא קבוצה שתיתן הופעה על הדשא. היום מקבלים את שתי ההופעות באותו כרטיס.
וההופעה מתחילה עוד לפני השריקה, בצעדה מפארק המסילה לבלומפילד. ואם הייתה טבלת אולטראס, הפועל כבר הייתה בראשה.
אלקוקין מול עלי מוחמד
(צילום: עוז מועלם)
ועדיין יש את הגוש, זה שתמיד מזכיר שיש לאן ליפול. אני חושש שההצלחה לא תעלים אותו. אוהדי הפועל תמיד חיפשו להיות נבדלים, ותמיד יהיה מי שירצה לשמר את השנאה, כי אצל אוהדים היא המשקל הנגדי של האהבה: ככל שאתה שונא יותר, נדמה לך שאתה אוהב יותר.
והאתגר הגדול עוד לפנינו. עם ההצלחה מגיעים אלפי אוהדים חדשים, והקהל הוותיק, זה שהיה כאן בלאומית, יקרא להם אוהדי הצלחות. זה מה שבדרך כלל מפרק קהל. הרנסנס על הדשא יצטרך להפוך גם לרנסנס ביציע.
הילדים על הדשא
אומרים שלהפועל אין ספסל. אתמול, מול חיפה, נחרדתי לרגע: בואטנג וטוריאל פצועים, ובדקה ה-61 ברדה מוציא את אווסו ואת קרייב ומכניס את למקין ואת קנצפולסקי, שלפני שנה הציעו לו בעדינות לחזור לגלים. בהפועל של פעם, חילופים כאלה היו הרגע שבו היציע מתחיל להתפלל. העונה זה לא משנה מי עולה, זר יקר או ילד בן 20. אולי זה הדבר הגדול מכולם: הקבוצה משחקת את המשחק שהמאמן רוצה, ולא את מה שיוצא לה.
תחת של אליפות
מול חיפה הפועל הבקיעה שני שערים מוזרים: נגיחה של מאיימבו שפגעה במגן של חיפה ונרשמה כשער עצמי, ובעיטה של אלקוקין מ-22 מטר שפגעה בדאפה, אם ראיתי נכון, בתחת, ושינתה כיוון בדרך לרשת.
שני שערים מוזרים. דאפה חוגג
(צילום: עוז מועלם)
במחצית פגשתי את מני, חבר שלי כבר שנים רבות, איש רציני ורציונלי. אמרתי לו: "מני, אלה שערים של אליפות". והאיש הרציונלי הסתכל עליי ואמר: "תפסיק. בבקשה, אל תגיד את זה". גם הרציונלי שבאוהדי הפועל עוד חי בדקה ה-90.
אליפויות נבנות משערים שקטים, כאלה שמתגלגלים ליד הקו, נכנסים מהגב ונרשמים כשער עצמי. כשהם מתרבים, מותר כבר להגיד את המילה: תחת. רק לא ליד מני.
סוגר כבר את השער
הפועל זכתה בתארים גם בזכות האיש שעמד בשער. שביט אלימלך, וינסנט אניימה: שוערים שהיו מעל הליגה. כשהם עמדו מאחור, ההגנה ידעה שבשער יש בעל בית.
אסף צור נותן עכשיו, בלי עין הרע, עונה מדהימה. ודווקא ברגעים הנדירים שבהם הוא מהסס, רואים כמה הכול תלוי בו: בשנייה אחת כל הקבוצה נלחצת. זה קרה בדרבי.
בתור שוער לא כל כך מוצלח לשעבר, אני מרשה לעצמי להגיד: שוער לא נמדד בהצלות הירואיות, אלא בכדורים שבדרך כלל נכנסים. את הכדורים האלה צור עוצר, כמו הבעיטה של גרינברג אתמול. וכל כדור כזה נותן לעשרה השחקנים שלפניו רשות לשחק כדורגל ולא לפחד על השער. זו תפיסה אחרת לגמרי, והיא מתחילה מאחור. בתחת.
שוער לא נמדד בהצלות הירואיות, אלא בכדורים שבדרך כלל נכנסים. צור עם אווסו אתמול
(צילום: עוז מועלם)
קצת שמח, קצת עצוב
ביום חמישי, בגמר גביע הטוטו, הפועל הובילה 0:3 על מכבי, ואוהדי מכבי התחילו לעזוב. ואז הגיע דור פרץ, עם שערים בדקות ה-89 וה-91. ארבעה ימים אחר כך, מול חיפה, אותו סרט בקטן: 0:2 במחצית, שער מצמק של ברוניניו, ובתוספת הזמן אדם גרינברג מגיע לכדור השוויון. צור עוצר.
אחרי שעה וחצי של זמן נעים, חוזר הזמן הישן, ואלפים שהתחילו את הערב כאוהדים של קבוצה מובילה מסיימים אותו כמו פעם. הדקה ה-90 לא שכחה אותנו.
ברדה קרא לניצחון הזה "מבחן בגרות". אבל המבחן האמיתי הוא ביציע: המעבר מאהבה של המתנה לאהבה של שמירה.
ליגה ארצית
העונה הילדים שלי התחילו לבוא איתי לבלומפילד. הם לא מכירים את הגרפיטי. הם רואים הפועל שמבקיעה בדקה העשירית, מניפה גביע מול מכבי ושרה לצלילי שלמה ארצי. בשבילם זה לא אבסורד. זו פשוט הפועל.
אני, כמעט בן 50, עוד לומד להאמין לשעון. כשהפועל מובילה, אני עדיין מחכה לדקה ה-90. אומרים לי שזה רק כדורגל.
ארצי חותם את "אבסורד" בתהייה על אנשים שהתרגלו לחיות ככה. אוהדי הפועל התרגלו: לחוסר, לכמיהה, לדקה ה-90. ועכשיו, שבוע אחרי שבוע, הם מובילים כבר מהדקה העשירית.
וזאת הפועל. איזה אבסורד.
