כשיחיעם כהן יצא מבאר־יעקב, שם הוא גר היום, השמש עוד ליטפה בהסכמה. ועכשיו, כעבור כמעט שלוש שעות, כשהוא בקריית־שמונה, באצטדיון הצפוני בישראל, העזוב בישראל, טיפות גשם מבצעות נחיתת חירום על הדשא. אחח, הוא לוקח לריאות, איזה ריח.
הוא יו"ר ארגון האוהדים הרשמי של קריית־שמונה, BlueLions07, ועכשיו, תחילת השבוע, הוא נקרא, עם נציגי אוהדים נוספים, לסיור שמטרתו הצגת שיפוץ האצטדיון לקראת חזרה.
אצטדיון קריית שמונה
(צילום: BlueLions07)
מרגש ועצוב, הוא אומר כשנכנס למגרש. הנה סמל הקבוצה בכניסה; והנה הזיכרונות שעולים; והנה הדר אברו, מנהל האצטדיון. חיים שלי רוצה קפה, הדר שואל.
מאז 5 באוקטובר 2023, ה־1:5 על מכבי יפו, ימי הליגה השנייה, קריית־שמונה לא משחקת כאן. קודם, כשנסע צפונה, יחיעם תיאר איך זה להחזיק קהילה בלי בית: לכו תשכנעו את המעטים שנשארו בעיר לנסוע 160 ק"מ לאצטדיון בנתניה; ואת הרבים שהתפזרו בארץ, לבתי מלון או לדף חדש, שכדורגל זה מה שחסר להם ברגע המטלטל של חייהם.
"מלחמה יום־יומית", יחיעם אומר, ומתאר את הלוגיסטיקה. הם בנו שלוש קבוצות ווטסאפ לפי אזורים בארץ, כדי להביא אוהדים. "בהתחלה היה יותר קל. סולידריות, מלחמה. ככל שהזמן חלף אנשים התפזרו. כאלה שישבו ביציע עשר שנים נעלמו. היום אתה רוצה לארגן הסעות, זה 20 מפה, 20 משם. איבדנו חצי מהקהילה שלנו. הכי כואב זה האדישות".
בינתיים הסיור יוצא לדרך. שאול גולדשטיין, הפרויקטור של שיקום קריית־שמונה, מוביל את הפמליה. איתו ראש העירייה אביחי שטרן. אני מצטרף בשיחת וידאו.
מתחילים בדשא. הוא הוחלף, שוזרע, ונמתח חמישה מטרים לכיוון מזרח. "יישרנו את המשטח לגמרי", גולדשטיין, עם חולצת משבצות מכופתרת בגווני כחול, מתאר לנוכחים. "בשלב מאוחר הבנו שהדשא הפך מתחת לבוץ. גילינו רסיסי טילים במערכת הניקוז. מים נזלו וגרמו נזק. מה שאתם רואים זה החדש. החלפנו את כל ההשקיה, הכל דיגיטלי. מופעל מטלפון".
הפרויקטור ממשיך. מצביע ימינה, שמאלה, למעלה. הנה פה, הגדר הדרומית, תפורק ותועבר אחורה. ויהיה קירוי. ויהיו מעקות זכוכית. אתם הראשונים בארץ שיהיה להם כזה. וכל הג'יפה למעלה, הוא ממשיך, איפה שעמדת הטלוויזיה ויציע ה־VIP, במקום נבנה משהו מטורף. בתי קפה, חדרי כינוסים. אבל זה לא עכשיו. השלב האחרון יהיה להוסיף טריבונות, יהיו פה עשרת אלפים מקומות. "אתם מקבלים מוצר אחר ממה שהיה עד היום. אתם תהיו בחוויה מלאה", גולדשטיין אומר. "יהיו לדים, פירוטכניקה, פרוז'קטורים", שטרן מוסיף.
נציגי האוהדים, ידיים על המותניים, מתרשמים, בוחנים. אנחנו לא רוצים טלאי על טלאי. יש לכם את הגב שלנו לעשות מאה ממאה, גם אם ייקח עוד זמן, הם אומרים.
קרדיט מאוהדים זה חגיגה ברמה הפלילית. רק שלחיים צורך מוזר לחזור למסלולם. והעיר גם ככה הייתה על הולד יותר מדי. שלא לדבר על זה שלראש העירייה אינטרס להציג עשייה. תכף הרי יגיע נתניהו ויתפאר בסרטון בעיר שצומחת.
"הרכבת כבר יצאה מהתחנה, היא כבר לא בתחנה", גולדשטיין אומר, "המשחקים יחזרו לכאן בדצמבר או ינואר, אבל ראס בן אמו נעשה את זה השנה". "הלב שלי פה", הוא מוסיף. "אני שלוש פעמים ביום כאן. כשאני רץ בלילה, אני עובר דרך האצטדיון".
¿ ¿ ¿
הסיור עכשיו ממשיך אל פנים האצטדיון, חדרי ההלבשה וחדר הכושר. אחד הטילים פגע די קרוב. תקרת חדר הכושר עדיין הרוסה. אבל יש ריצוף חדש, וקונסטרוקציות מסביב. לא לגעת בכלום, גולדשטיין מבקש, ואז מתאר: נגדיל את השירותים, נגדיל את החדרים, יהיו מזנונים חדשים, עם תריס יפה ושיש.
"אני מבטיח לך שנראה את השיניים של החבר'ה הצעירים מרוב שיחייכו", יאמר לי תכף מנהל האצטדיון הדר, "אתה צריך להבין את החוויה של משחק פה. את השמחה. זה להיפגש, זה לפרוס דגלים. המגרש פה מביא ניצחונות".
זהו, הסתיים הסיור. עכשיו נשאר לחכות שהעגורנים יניחו את חומרי הגלם במקומם. הגרניט פורצלן, הזכוכיות; שהבירוקרטיה לא תסבך; שהגבול הסמוך יהיה שקט. ואז היידה.
רגע לפני שהוא נכנס לאוטו, יחיעם אומר שלו ולעוד אוהדי קריית־שמונה שעברו למרכז, אין בעיה לנסוע שעות הלוך, שעות חזור, כדי לשחק פה. הוא רק מקווה לא להתאכזב. הוא כבר התאכזב בעבר. "בוא נקווה שלכל ההבטחות יהיה כיסוי", הוא אומר
