הנהלות הפועל ת"א הצליחו בשנים האחרונות לנרמל מציאות של קבוצת תחתית. זה כבר היה חלק מהחוזה עם הקהל: ברור מאליו שמפסידים לגדולות, ברור שאין טעם לדבר על הדרבי, ולעיתים גם יורדים ליגה. כשנקרתה הזדמנות לעשות קופה ממשחק לוהט, הקבוצה ידעה לנצל אותה כי בסוף מישהו צריך לשלם משכורות.
לכן ההודעה שרק 2,900 אוהדי בית"ר ירושלים יזכו להיכנס לבלומפילד הייתה חריגה. בית"ר, שהרגילה את עצמה לראות במשחקים מול הפועל הזדמנות ל"חגיגת כדורגל", הופתעה מהשינוי. מבחינתה, חגיגה משמעה אווירה ביתית בתמורה לכסף. פתאום האדומים הציבו גבול, פתאום לא עוד ניהול הישרדותי אלא ניסיון לחזור להיות מועדון שמכתיב את הכללים. בית"ר תגיע לבלומפילד פייבוריטית, אך לראשונה זה זמן רב היא תגיע לשם כאורחת אמיתית. אולי אפילו עם חשש מסוים.
המשחק הזה הוא הזדמנות עבור הפועל ת"א להוכיח שהיא באמת השתנתה. מאחוריה קיץ שהרגיש כמעט חלומי: היא הצליחה להחתים את דניאל דאפאה – כישרון גדול שכבר עכשיו מעורר סקרנות – הביאה זרים עם פרופיל גבוה יותר מהמקובל (לא עוד פבלו גונסאלס ורומראטו), ולא איבדה אף שחקן מרכזי למכבי ת"א. הסגל עדיין לא מתקרב באיכותו לסגלים המובילים בליגה, אבל סוף־סוף קיימת תחושה של בנייה מסודרת. יש צוות מקצועי עם מחשב נייד, קובץ אקסלורשימת מועמדים אמיתיים – ולא עוד גישת "מה שנשאר על המדף".
חובת ההוכחה עדיין על הבעלים החדש אדמונד ספרא, אך מדובר בליגה אחרת לגמרי מקבוצת המשקיעים של דייויד מינצברג. האחרונים ניסו לנהל את הפועל ת"א כמו משקיעים בנדל"ן בפריפריה – לקנות בזול, לקוות להתעשר, ולגלות שהחלום נגמר בירידת ליגה והשפלות בדרבי. ספרא, לפחות על הנייר, מעניק תחושת יציבות. זה עדיין לא מבטיח תארים, אבל משנה את תנאי המשחק: הפועל יכולה להתחיל לחשוב קדימה ולא רק לכבות שריפות. מכבי ת"א אפילו לא תפנה אליה כדי לקחת ממנה כוכבים, כי היא יודעת שאין עם מי לדבר.
השפלה? כבר שכחנו
העונה בלאומית הייתה תזכורת כואבת למחיר הניהול הכושל. מי שניסה להציג את התקופה הזו כ"בית ספר" טעה. הלאומית אינה מקום להתבגר, אלא חור שחור שמאיים לבלוע מועדונים. להפועל לא יצא משם דבר. לא שחקנים חדשים שפרצו, לא שיטה חדשה, לא תרבות ניהולית. זה היה בעיקר עונש, שנה שלמה בפינה, עם זמן לחשוב איך לא לחזור לשם שוב. מישהו בכלל זוכר שמסאי דגו אימן שם? נכון, לאף אחד כבר לא אכפת מהתקופה הזו.
השנים האחרונות הפכו את הפועל ת"א למועדון שחי בתחושת הישרדות מתמדת. מועדון שמנסה לשחזר עבר מפואר באמצעות פתרונות זמניים. הפעם, עם בעלים אחר ותשתית אחרת, קיימת אפשרות להתחיל תהליך אמיתי כזה שיכול להוציא אותה ממעגל הקריסה-התאוששות-קריסה שבו היא שקועה יותר מעשור.
המפגש האחרון בין הפועל ת"א לבית"ר ירושלים נכנס להיסטוריה ומשפיע לטובה על בית"ר עד היום. היא נקמה ביוסי אבוקסיס שהחליט לעזוב אותה, רמסה אותו ואת הפועל 1:5 ואימצה זהות חדשה עם המאמן ברק יצחקי. היא הפכה מקבוצה שמתנצלת על קיומה לקבוצת צמרת, וכבר העונה היא מועמדת לאליפות גם אם היא לא מודה בכך (אז למה יש ביקוש לכרטיסים? סתם כי אין מה לאנשים לעשות בשני בערב?). למזלה של הפועל, היא לא באמת סוחבת את ההשפלה הזאת איתה. רוב מוחלט של ההרכב הוחלף, ואת שמו של אבוקסיס אסור בכלל להזכיר.
כבר עכשיו יש לה סיבות לאופטימיות: ה־2:2 מול בני ריינה, שלפני כמה שנים היה מתקבל בבוז, נתפס הפעם כהזדמנות לראות את הניצוצות. פתאום זה לא תיקו מול קבוצה חלשה, אלא האדומים שהראו שיש להם אופי.
האתגר של ברדה
להפועל ת"א יש גם דמות על הקווים, אליניב ברדה. לא עוד מאמן גנרי שהגיע במקרה. ברדה לא יודע מה זה לאמן קבוצה קטנה ואין לו גם כוונה ללמוד. אצלו הפועל ת"א מניעה כדור בהגנה כאילו היא כבר מזמן חזרה לצמרת. הוא לא מאמן שיילחץ מתוצאות רעות ויסתכל בחשש על הפלייאוף התחתון. הוא לא חיים סילבס או סלובודן דראפיץ'.
הפועל ת"א חייבת להתחיל לחשוב כמו קבוצה גדולה. אי־אפשר כבר לשמוע בפודקאסטים על הימים ההם של הדאבל עם אלי גוטמן, כשכל הליגה חששה מהמועדון האדום. הגיע הזמן לנסות לשחזר אותם. המשחק מול בית"ר הוא הזדמנות. בלומפילד מלא באוהדים אדומים, מול היריבה (כמעט) הכי גדולה - כל הסיפורים על תהליך מושלכים הצידה - זמן להשיג את הניצחון הגדול הראשון. הדבר היחיד שהיא צריכה לחשוש ממנו באמת הוא מצב הרוח של עומר אצילי. אם יגיע חד, הוא יגרום לאדומים להתגעגע למאבקים מול כפר־שלם.
פורסם לראשונה: 01:30, 14.09.25
