הצד הפחות יפה של הכדורגל הוא זה שבו הפוליטיקה מתערבבת עם המשחק: כשלאמין ימאל מניף את דגל פלסטין, או כשאוהדי מונטריאול מגדפים את דור תורג'מן וקוראים לעברו "מוות לישראל".
אלא שיש גם מקומות שבהם הכדור העגול וכר הדשא משמשים דווקא ככלי לחיבור. לפני עשור, ב־2016, הוקם בגבעת חביבה מיזם חברתי־חינוכי בשם "מחנה כדורגל לשלום", המפגיש בני נוער מרשויות מקומיות סמוכות כמו פרדס חנה־כרכור ובסמ"ה (ברטעה, עין א־סהלה ומועאוויה). המטרה היא ליצור שפה משותפת, לקרב לבבות ולקדם חיים משותפים באמצעות ערכי הספורט והמשחק הקבוצתי. את הפרויקט מממנת "קרן בלום" האנגלית, הקשורה לבעלי ברייטון מהפרמייר־ליג.
גבעת חביבה – המרכז לחברה משותפת – הוא מהארגונים האזרחיים הגדולים בישראל לקידום חברה משותפת. הארגון פועל להפגיש בין אזרחים יהודים וערבים כדי לטפח אמון, הבנה ושיתוף פעולה באמצעות חינוך, לימוד שפה, אמנות והכשרה מקצועית.
"חששות אצל ההורים"
זאכריה מחמיד, מנהל מחנה הכדורגל לשלום בגבעת חביבה, מספר: "רצינו לעשות קייטנת כדורגל ליהודים ולערבים, והיא צמחה למחנה כדורגל לחיים משותפים. הרעיון הוא לשבור את ההפרדה בין בני נוער יהודים וערבים, שאין ביניהם מפגש בשום צורה. אנחנו פונים למועדוני כדורגל באזור מנשה, שכולל יישובים יהודיים וערביים, ובונים את הפרויקט יחד עם המועדונים והמאמנים מהיישובים בסביבה.
"התחלנו ב־2016 עם 30־40 ילדים. בעקבות 7 באוקטובר עצרנו את הפרויקט, וחזרנו לפעול ב־2025 עם שני מאמנים יהודים ושני מאמנים ערבים. השנה, בסוף יולי, השתתפו בפרויקט 44 ילדים – 24 ערבים ו־20 יהודים. יש הרבה חששות ופחדים מצד הילדים וההורים. כולם שואלים הרבה שאלות ובודקים בזכוכית מגדלת, אבל יש להם אומץ. הרעיון הוא לעשות בדיוק את ההפך במקום שבו יש איבה, ריחוק והסתה.
"הכדורגל, החפץ העגול הזה, שובר את כל המחיצות. הילדים משחקים יחד ומחוברים כאילו נולדו באותה שכונה. ילדים משני הצדדים שהיו להם קשיי שפה, תיקשרו בעיניים, בכבוד ובחיבה. אנחנו מקיימים קבוצות דיאלוג משותפות והכנסנו שיעורי שפה, שבהם הערבים לומדים מונחי כדורגל בעברית כמו כדור, מגרש ומסירה, ואת אותם מונחים לומדים הילדים היהודים בערבית. אנחנו מקיימים גם היכרות תרבותית. למשל, הולכים לאכול פלאפל ביחד, הילדים היהודים לומדים על החגים הערביים והילדים הערבים על החגים היהודיים".
זכריא מחאמיד מנהל מחנה הכדורגל בגבעת חביבה
(צילום: ג'ינאן חלבי)
במסגרת הפעילות פגשו הילדים את איאד אבו־עביד מבני סכנין, שהעביר להם אימון משותף, ואת ישראל צרפתי, המנהל המקצועי של הפועל חדרה, שערך סדנה בנושא מקצוענות והרצאה. הילדים יצאו לביקור באצטדיון סמי עופר ובוואדי ניסנאס, נפגשו עם סמיר עיסא, שסיפר להם על חשיבות הכדורגל בקידום חברה משותפת, ובילו בפארק מים. או כפי שאומר מחמיד: "ברגע שראיתי ילדים יהודים וערבים שוחים ביחד, מתיזים מים זה על זה או משחקים סוג של כדורמים, זה היה מחזה מרהיב".
ב־23 בחודש ייצאו 18 תלמידים, תשעה יהודים ותשעה ערבים, יחד עם שני מאמנים – יהודי וערבי – למחנה אימונים בסן־מרינו. מחמיד מסכם: "אי אפשר לרצות שהעולם הזה יהיה נורמלי ושיהיה חיבור בין העמים מבלי לעשות כלום. אם הגדולים לא מצליחים, נביא אנחנו את הטוב לחברה הישראלית".
שהמבוגרים ילמדו מהם
עולא נג'מי יוסף, מנהלת המרכז היהודי־ערבי לשלום בגבעת חביבה, עוסקת כבר 25 שנה בקידום חברה וחיים משותפים, מתוך אמונה שבמדינת ישראל חיות שתי חברות ולשתיהן מגיע לחיות בשלום ולקבל הזדמנויות שוות. "מי שמגיע למחנה שלנו מושפע מאוד מהמציאות הפוליטית שבה אנחנו חיים", אומרת נג'מי יוסף. "מדובר בהורים שלמרות הקיטוב והפחד לוקחים אחריות על עתיד ילדיהם ושולחים אותם אלינו, כי הם יודעים שזה מרחב שמאפשר מפגש עם האחר. במערכות החינוך היהודית והערבית לא מקיימים מפגשים.
"בדרך כלל מפגשים כאלה מתרחשים רק כשמגיעים לאקדמיה או למערכת הבריאות. גבעת חביבה עושה את זה. הכדורגל הוא רק התירוץ. הסיפור כאן הוא החשיפה לצד השני – שאף ילד ערבי לא יחשוב שעברית היא שפת אויב, ואף ילד יהודי לא יחשוב כך על השפה הערבית. שיידעו לכבד זה את זה ואת הזהות של האחר.
עולא נג'מי יוסף מנהלת המרכז היהודי ערבי לשלום בגבעת חביבה
(צילום: ג'ינאן חלבי)
"אנחנו מוציאים דוחות על מה שקורה במשחקי הכדורגל בליגת העל. גילינו שאם אתה מחנך לכך שמגרש הכדורגל הוא מקום לכולם ושהמטרה היא להגיע וליהנות מהמשחק, המגרש אינו סכנה. הרעיון הוא לחנך לערכים. במחנה האחרון היו לנו ילדים יהודים, מוסלמים, נוצרים ואתיופים. יש משפט בערבית שאומר ש'ילדים הם כמו בצק' – אתה יכול לעצב אותם כמו שאתה רוצה, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים. אנחנו יכולים לשחק ולנצח ביחד.
"אף אחד פה לא מייפה את המציאות. יומיים לפני 7 באוקטובר נפגשנו כדי להרים מיזם של 3,000 ילדים לסוף אוקטובר. חברי צוות שלנו, יהודים וערבים, איבדו בני משפחה בנובה. היה חושך שאי־אפשר היה לצאת ממנו. שישה חודשים לא קיימנו מפגשים, אבל לא ויתרנו. ערכנו מפגשים חד־לאומיים, שבהם יהודים נפגשו בנפרד וערבים בנפרד, עד שאפשר היה לעכל את מה שקרה ולחזור לפעילות משותפת. הורים שבמציאות הנוכחית בוחרים לשלוח את הילדים שלהם למחנה שלנו הם אנשים אמיצים שרוצים לקחת אחריות ולהאיר את החיים שלהם".
עלי שאמיה, בן 15 מכפר ג'ת ועולה לכיתה ט', שמע על המחנה ממנהל מחלקת הספורט בכפר. "הגעתי עם הרבה חששות, כי אני לא דובר עברית כל כך טוב וגם לא הכרתי את הילדים", הוא מסביר. "אחרי היום הראשון והשני הכל הפך לקל יותר. השפה המשותפת שלנו הייתה הכדור. למרות כל המחסומים יצרנו חברויות. אחרי שהמחנה נגמר אני שומר על קשר טלפוני עם כמה מהילדים היהודים, אבל בגלל המרחק הגיאוגרפי הגדול יהיה לנו קשה להיפגש. אני שמח על החוויה הזאת, על האנשים שפגשתי ועל כך שלמדתי המון דברים חדשים".
עלי שמאיה
(צילום: באדיבות מחנה הכדורגל לשלום גבעת חביבה)
חיים דוקרקר, מאמן מחדרה שהוזמן להעביר אימונים במחנה, לקח איתו משם רגע אחד במיוחד. "היה לנו משחק בנוף הגליל", הוא משחזר. "ילד ערבי מסר את הכדור לילד יהודי שכבש, והם רצו זה אל זה והתחבקו. מבחינתי, הרגע הזה מספר את הסיפור כולו".
דוקרקר מוסיף: "עשינו רישום לחדרים. מטבע הדברים, בלינה לא היו חדרים משותפים לערבים וליהודים, אלא הפרדה מוחלטת. אבל לראות איך כל צד מגיע לחדר של הצד השני, והם יושבים ביחד, מדברים, משחקים ומעבירים את הערב – זה מחמם את הלב. זה שיתוף פעולה מדהים, שהלוואי שישליך על שאר תחומי החיים".
מחנה כדורגל לשלום
(צילום: באדיבות מחנה הכדורגל לשלום גבעת חביבה)
"צעד קטן לתקווה"
ואסים נאסר, מאמן מטורעאן ומנהל עמותת טורעאן לספורט, שגם הוא חלק מהמחנה, רואה בו חוויה מכוננת. "החיבור בין הילדים ובין אנשי המקצוע היהודים והערבים שבאו להדריך היה מושלם. למדנו תרבות שונה, וכך גם הם. בסוף כולנו רוצים לשחק ביחד, לאכול ביחד, לשתות ביחד ולחיות ביחד, ומסתבר שזה אפשרי. אנחנו לא נתקן את העולם, אבל זה צעד קטן שייתן תקווה. בשבילנו, בגלל שהאלימות במגזר משתוללת, הראינו לילדים שלנו שאפשר גם אחרת. לראות אותם עולים ביחד, זה לצד זה, בביקור שלנו בסמי עופר, היה רגע מאוד מרגש".
פלג מדמוני יזדי
(צילום: באדיבות מחנה הכדורגל לשלום גבעת חביבה)
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
פלג מדמוני יזדי, בן 12 מפרדס חנה, מתאר: "כשהגענו למחנה היה קשה לתקשר, אבל בגלל שלמדנו שם ערבית והילדים הערבים למדו קצת עברית, זה נהיה קל יותר מיום ליום. אני גם לומד ערבית בבית הספר, אז השתמשתי בזה. בגלל שכולם אוהבים כדורגל, היה לנו קל לתקשר, כי זה משחק שכולם מכירים. למדתי במחנה הזה שאפשר וצריך להסתדר ביחד. נוצרו בו יחסים קרובים והיה כיף. אף אחד לא הסתכל על השני בשום שלב בחשדנות או כעל מישהו שונה. פשוט באנו לעשות כיף".
