הטוויסט היה מפתיע. כמו בשיר של שלמה ארצי, מ"מחר תזרח השמש", אחרי התיקו עם קוסובו, עברנו בשלושה ימים ל"תקופה מורכבת", אחרי התיקו עם אוסטריה.
לרגע אפשר היה לחשוש שרן בן־שמעון מהגג בראיונות על נבחרת ישראל. אבל לא, בנבחרת האפורה שלנו, תודה לאל, הכל יציב. גשם כל השנה.
לקח רגע כדי להבין: המאמן הלאומי היוצא מדבר על מעמדו. ממחר תזרח השמש, כלומר מחר יהיה לי חוזה לעוד קדנציה, עברנו לתקופה מורכבת, כלומר אני רגע לפני חתימה במכבי חיפה, ובואו לא נפתח עין לפני שזה קורה. לא רק לטובתי, גם לטובתכם.
יענקל'ה שחר, אולי בהחתמה האחרונה שלו כבעלים, עשה מעשה ציוני ושלח חבל הצלה לאוהדי נבחרת ישראל, לשינו זוארץ ולרב"ש עצמו. ספק אם לאוהדי מכבי חיפה.
אבל ברשותכם נחזור לרגע למוצ"ש: הידיעה שרב"ש ימשיך לקדנציה נוספת בנבחרת, רגע אחרי שניאות לשחק עם חלוץ מול קוסובו בעשרה שחקנים, נתפסה כאצבע בעין. מאמן של אצבע בעין זה מאמן ללא לגיטימיות. מוצדק או לא, אף אחד לא רוצה להיות במקום הזה. אף דשא לא יצמח בקדנציה של "על הפרצוף שלכם". תבדקו עם הממשלה היוצאת.
הסיפור המרתק בעיני זה שינו זוארץ. מה גרם ליו"ר ההתאחדות לרוץ הפוך, בזמן שעם שלם תלש שיערות מול הטלוויזיה, ולהתייצב לצד מאמן שהוביל נבחרת לקמפיין ללא ניצחון? בעשור האחרון אף מאמן נבחרת לא שרד יותר משנתיים. במה הכישלון של רב"ש היה מפואר פחות, או מפואר יותר, מהכישלונות של האחרים? מה זוארץ ראה שאנחנו לא ראינו? מה גרם לו לניצוץ בעיניים?
אני מניח שהאופי הנינוח של רב"ש היה נקודת זכות. והשקט התעשייתי בתקופתו, אף דמוי זהבי לא רב על אף חדר, עוד נקודת זכות. והנמכת הציפיות באופן מנומק, אינטלקטואלי כמעט, זכות. ואני מניח, שמה שסיפר לנו בראיונות אחרי משחקים, מה שהקהל הרחב כינה "בלנדר", היה קמצוץ לעומת מה שטחן לבוס.
ובכל זאת, כל אלה הם הסחת דעת מהעיקר. אם זוארץ רוצה להבין עד כמה בימי רב"ש היינו רחוקים מהיעד, שישים מול עיניו את שער סיום הטורניר נגד אוסטריה: חילוץ משוגע של אזולאי, הסטה ימינה של ניב יהושע, הרמה מושלמת של דסה, ואז אירוע וירטואוזי של דור פרץ. השער הזה היה כל מה שאנחנו לא. כל מה שיכולנו להיות בעידן בן־שמעון ולא היינו.
כמה שרב"ש עירבב מאז מונה - שינה הרכבים, שינה מערכים, הזמין, ניפה, ניסה - לא יצאה לו הגנה. הייתה לו כוונה טובה אבל לא יצאה לו קבוצה. במאסטר שף, אם אין לך יד, חיים כהן אומר "עשית דרך" ושולח אותך הביתה. אצל שינו זוארץ רב"ש קיבל מרפסת.
אחת הטענות שנהוג להשמיע ביממה האחרונה היא שאף מאמן לא היה מצליח בסגל הישראלים הנוכחי. לא מסכים. המשימה של רב"ש הייתה לקחת את דור המונדיאליטו ודור הצעירה של 2023 ולחבר ילדים, שכבר הוכיחו שהם עשויים מחומר אחר. גלוך, חלאילי, דור תורג'מן, גאנדלמן, סתיו למקין, כבודדים, לא הפכו תחתיו למנהיגי הנבחרת הבאים; החבורה הזו, יחד עם המנוסים, לא הפכה לקבוצה. "חברים, הזמן נגמר", חיים כהן צעק, ורב"ש נשאר בלי מנה.
עם כל הכאבים שהנבחרת הזו גורמת לנו, יש משהו שאסור לקחת מאיתנו ולא משנה מה: התקווה. זו שצצה, כאילו כלום, בפתחו של כל טורניר. עם רב"ש, כמאמן אצבע בעין, גם המעט הזה התפוגג. טוב שקרה מה שקרה. התקופה המורכבת באה לנו טוב.







