מוטל'ה שפיגלר | הכל התחיל ממנו
אם ערן זהבי השיג הכל בתקופה שבה הכדורגל הישראלי לא השיג דבר משמעותי – מוטל'ה שפיגלר השיג הכל בתקופה שבה הכדורגל שלנו כן השיג משהו. מי מאיתנו שחי וזוכר את 1970 האמין כי שעריו של מוטל’ה יככבו במשך 56 שנה, והספירה נמשכת גם היום, למרות כל השינויים שחלו מאז.
מוטל'ה, שנולד כדורגלן, כוכב ומנהיג כבר מגיל 16, לא נתן לשום מכשול להסיט אותו מדרכו הברורה. לנסות ולדמיין היום שחקן ישראלי שמבקיע במונדיאל – ועוד בימים אלה? הזיה. אבל כששפיגלר, יחד עם חבריו לנבחרת, קיבל את הזכות החד־פעמית לחוות את טורניר העילית של המשחק הפופולרי בעולם, הוא ידע להשאיר חותם – בלי להחמיץ ובלי למצמץ.
הוא הביא את ישראל, בפעם היחידה, אל הארץ המובטחת עם ה־1:1 ההוא באוסטרליה ב־1969, והמשיך עם השער היחיד של הנבחרת במונדיאל עצמו, במקסיקו 1970. אלה לא היו סתם שערים ברגעים הכי גורליים לכדורגל הישראלי, אלא מסוגננים, צבעוניים. שערים של שחקן קישור בונה, ולאו דווקא של חלוץ מרכזי שרוב תפקידו – גם אם הגדול מכולם – הוא למצוא את הרשת.
שפיגלר נולד לפני שכדורגלנים ישראלים הציפו את אירופה. בזמנו רק בודדים יצאו לשחק כדורגל משמעותי מעבר לים. הוא לא הסתפק בקריירה יפה בצרפת, אלא הצטרף לקוסמוס האמריקאית של פלה. וכמה שהשותפות עם פלה סימלה את שפיגלר: הוא היה שם, למרות המגבלות של תושב ארץ קטנה ולא מפותחת ספורטיבית, בשערי הכדורגל הגדולים באמת.
אם לא היה כדורגלן, סביר להניח שהיה עומד בראש מעצמת תקשורת, או אולי תסריטאי של סרטים המועמדים לאוסקר. כך, למשל, כשהתבקש להעניק כינוי למכבי נתניה שאותה החל לאמן בעונת 1981/82, בתוך שעה ירה כמו מלוע של תותח את הכותרת: "נתניה ועוד 15". כמה יצירתי הוא היה. יותר מ־45 שנה חלפו – וההברקה הזו עדיין חיה ונושמת.
הוא המציא את צמד "השינים" (שפיגל ושפיגלר), בדק באדיקות מדי מחזור ליגה את תקינות הרשתות בשער היריב. ערן זהבי הוא כוכב התקופה הזו. שפיגלר היה כוכב של תולדות מדינה. ואם מותר להוסיף – זהבי היה "רק" גרסה נוספת למקור. // אבינעם פורת
ערן זהבי | בלתי שביר
דברי בציונים גברת, דברי במספרים, הציע המשורר. ולמרות ששלומי שבן התכוון למגרשים אחרים, לא פחות מכריעים, כדי להימנע ככל האפשר מערבוב תחושות סובייקטיביות, ניצמד במקרה של ערן זהבי למדדים קרים, מדויקים ולפעמים בלתי נתפסים, שמנציחים את דמותו בעולם הכדורגל בישראל מעל כולם.
שערים זה קל. בכל זאת, בסוף בשבילם משחקים כדורגל. 438 כאלה יש לזהבי, שיא ישראלי שלא יוכל להישבר בשנים הקרובות, אם בכלל. כן, 103 מתוכם היו בסין, תגידו, הגנות חלשות. אבל בסין שיחקו לא מעט כדורגלנים טובים ומפורסמים שהתקשו להגיע למספרים כאלה. זהבי, בליגה לגמרי זרה ומנוכרת, לא פופולרית, בשפה שאינו מבין, כשהוא בודד ורחוק מסביבתו המוכרת, מצליח להתאקלם במהירות ולהפוך לרוקסטאר בגוואנגז'ו, משל היה ג'ורג' מייקל ואנדרו רידג'לי במסעם ההיסטורי לסין כצמד וואם, 1985. בהתאם, הוא הפך לאחד מהספורטאים העשירים ביותר שיצאו מישראל, בהחלט סעיף בתמהיל שהופך אותו לגדול מכולם.
את רוב השערים הבקיע במכבי ת"א, מועדון שעד שהגיע אליו סבל מעשר שנים ללא אליפות. היו הרבה חלוצים טובים שכשלו בצהוב, תשאלו את אלון מזרחי. זהבי לא היה מקבל יום אחד של חסד ביכולת פושרת אחרי מעבר מהפועל ת"א. הוא היה יכול להתרסק בקלות, אבל הפך לאחד מגדולי המועדון מספר 1 של ישראל בכל הזמנים.
זהבי הבקיע בשלל מפעלים אירופיים, נתן תפוקה יפה גם באיינדהובן למרות שהגיע בגיל מאוחר, וחתום על שני שערים שהרעידו את אירופה: המספרת במדי הפועל מול ליון, ונגיחת רונאלדו בבאזל עם מכבי, בשוויון שסלל את הדרך לצ'מפיונס. אלו לא רק המספרים והאיכות, זה גם הטיימינג. שערים רבים של מספר 7 הגיעו בדקות קריטיות במעמדים מכריעים שמבדילים בין הגדולים לגדולים מכולם.
במבחן הנבחרת, אין שאלה. זהבי הוא שיאן הכיבושים בכל הזמנים. נכון, גם הוא לא הגיע לטורניר גדול, אבל איזה כוכב אחר כן, למעט מוטל'ה שפיגלר? לכל זה יש להוסיף את היכולת לשחק ברמות גבוהות בגיל מבוגר מאוד לספורטאי. ועכשיו ברצינות, תגידו לי מי באמת מספר 1, זהבי או השאר?
אל תענו לי אפילו. \\ רז שכניק
חיים רביבו | אביר הכדורגל היפה
בחירה בכדורגלן הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים היא הזמנה לריב. תנו לשני אוהדי כדורגל להכריע בסוגיה ותקבלו לפחות שש דעות. בתור התחלה, יש פה את עניין הפז"ם. כמי שהתחיל להתעניין ברצינות בכדורגל רק בסוף האייטיז, אני לגמרי עלול להישאר ללא מילים כשמישהו יבוא וישאל באיזו זכות אני מתעלם ככה מגיורא שפיגל או נחום סטלמך. אני בתגובה בטח אמלמל משהו על עידן מקצועני שבו רוב הכדורגלנים סיימו אימון והמשיכו משם לנהוג באוטובוס למשך שמונה השעות הבאות.
אה, ויש גם את אלו שמאמינים שהכוכבים הגדולים ביותר של סוף המילניום הקודם, היו מתקשים הרבה יותר לזהור היום, כשכל שחקן הגנה נראה חצי לוחם MMA, וכל קשר רץ במשחק רבע מרתון.
המזל הוא שבשנת 2026 כבר יש מספיק דאטה כדי לקבל החלטה מושכלת. קל הרבה יותר להצליב נתונים ולשקלל מדדים מדויקים שיובילו אותך לנקוב בשמו של הישראלי הטוב ביותר. אני למשל השתמשתי במפתח המדידה האמפירי: "את מי הייתם בוחרים ראשון בכוחות?"
אז זהו, שאני קודם כל הייתי בוחר את חיים רביבו. ולא משנה אם זה לחמש על חמש על הבלטות בשכונה, שלוש על שלוש בחוף הים, או להרכב נבחרת ישראל. פשוט כי הייתי רוצה בקבוצה שלי שחקן שיודע לעשות הכל בהתקפה. אחד שיודע להתפתל בדריבל בין שחקנים כשהחולצה הגדולה מדי שלו מתקשה להדביק את המהירות, ושיכול להניח כדור על הנעל של שחקן אחר במסירה אלכסונית של 60 מטר. שחקן שיודע לסובב עונשין לפינה שהשוער השאיר טיפה פתוחה כי מה הסיכוי שזה ייכנס בדיוק למשולש. שחקן שיכול היה למסמר אותך במשך 90 דקות למשחק שלא באמת מעניין אותך – איזה סלטה ויגו נגד בילבאו - רק בשל האפשרות שמתישהו יגיע כדור בחצי גובה ורביבו כבר יזכיר לך למה הוא בועט הוולה הטוב ביותר אי פעם שדרך על דשא ישראלי. כן, היו כובשים פוריים ממנו, ומבשלים נדיבים ממנו. היו בועטי עונשין שלא נפלו מרביבו, וקבלני תארים מוכחים יותר. היו אלי אוחנה ויוסי בניון, איל ברקוביץ' וערן זהבי ורוני רוזנטל. את כולם הייתי בוחר בכוחות. אבל רק אחרי חיים. \\ איציק שאשו
אלי אוחנה | לא שכח מאיפה בא
אלי אוחנה הוא הכדורגלן הישראלי הטוב בכל הזמנים לא רק בגלל האליפות הראשונה עם בית"ר ירושלים, ולא רק בגלל השער היחיד בגמר הגביע מול מכבי חיפה אחרי האכזבות בליגה, ולא רק בגלל הבישול לשער היחיד במשחק שבו ניצחו נגרי מכלן את איאקס (כשדניס ברגקאמפ היה שחקן מחליף) בגמר גביע המחזיקות ב־1988. זהו הישג ששום שחקן ישראלי אחר לא התקרב אליו, גם אם נשכח לרגע את האליפות ותואר הסופר־קאפ.
הוא הישראלי הטוב בכל הזמנים גם בגלל שהמכירה שלו למכלן מימנה את בניית מגרש האימונים בבית וגן; בגלל שלא חש פחיתות כבוד לחזור לאהבת נעוריו כשהייתה בליגה השנייה, לעזור לה לעלות – ואז מיד לקחת אליפות; ובגלל שהיה חלק מרכזי בקבוצות של דרור קשטן ששיחקו כאן את הכדורגל הכי מרגש שנראה בארץ.
הוא היה הישראלי הטוב בכל הזמנים גם בגלל שער היתרון של הנבחרת מול אוסטרליה, אחרי הנגיחה של ירון פרסלני, בשבע בבוקר שעון ישראל, עם הפסקול הבלתי נשכח של ניסים קוויתי. הוא השחקן הישראלי הטוב בכל הזמנים גם משום שהיה הראשון שהביא לכדורגל שלנו נפח סלבריטאי שהכרנו עד אז רק מחו"ל – כזה שגולש גם למדורי הרכילות. הוא היה יפהפה, יצא עם הנשים הכי יפות, לבש לאקוסט פסים עם ג'ינס ונעלי ספורט, וסחב תספורת שהייתה שווה פוסטר במספרה. והוא נולד היישר לשער האחורי של עיתון חדש בשם "חדשות", שחגג את התנועה המגונה שלו כלפי הקהל האוסטרלי בכותרת: "התנועה המזרחית".
הוא השחקן הישראלי הטוב בכל הזמנים גם משום שלבש את המרוקאיות שלו על השרוול ביותר כבוד מאשר את סרט הקפטן. לא המרוקאי המתמסכן. אוחנה היה הדבר הכי רחוק מאריה דרעי וש"ס. לא התנצל ולא התבייש. היה ימני ונשאר ימני. בעיני רבים הוא דמות מופת של המזרחי המכיל, המכבד, המסורתי־חילוני. הגשר. הוכיח למאות אלפי אנשים שאפשר להגיע מהחור הכי עמוק לפסגת אירופה בלי לשכוח מי אתה ומאיפה באת. אפשר להסכים או לא להסכים איתו, אבל אוחנה נשאר מי שהוא – ולא איבד מילימטר מהאותנטיות שלו. \\ זאב אברהמי
יוסי בניון | מיצה כל טיפת כישרון
סוף הקריירה של יוסי בניון פגע במורשת שלו, ולא באשמתו. הוא לא השתנה. נשאר אותו ילד מדימונה שרצה לשחק כדורגל, רק שהגוף כבר לא עמד בקצב של הראש. הקאמבק למכבי חיפה היה חיוור, המעבר למכבי ת"א ריסק את מעמדו, ומהרגע הזה – בית"ר ירושלים, מכבי פ"ת ושוב בית"ר – הוא כבר לא מצא עצמו בליגת העל. לא פרש כמו מלך. הוא פשוט נגמר, לאט, מול העיניים. אבל זה לא הסיפור האמיתי שלו.
בניון היה הישראלי הכי קרוב לרונאלדיניו. מספיק לחזור לשער הניצחון במדים הירוקים מול מכבי ת"א ב־2001, אחרי שעבר שלושה שחקנים כאילו הם קונוסים. מספיק להיזכר בעשרות שערים גאוניים בפרמייר־ליג, כאלה שאין הגנה שלא נשברה מולם. הקפיץ מעל מגינים ושוערים מהטופ העולמי כאילו הוא עדיין בשכונה. וכמובן, הנגיחה בברנבאו מול ריאל מדריד בליגת האלופות: השער הכי לא "בניון" שיש, נגיחה של נחישות טהורה, רגע של שחקן גדול שמבין את המעמד.
בניגוד למוטל'ה שפיגלר, אצל בניון הכל מתועד, ממוסמך, מצולם. בניגוד לערן זהבי, השיא שלו הגיע בליגות הטובות בעולם. הוא בישל בחצי גמר ליגת האלופות, וזה אפילו לא בטופ 10 של רגעי הקסם שלו. הקריירה האירופית שלו לא משאירה שאלות של "מה אם" – הכל קרה. הוא מיצה כל טיפת כישרון. בליברפול, בעידן של משבר כלכלי קשה, הוא היה חלק מחבורה ששמרה את הקבוצה בצמרת. לא במקרה, בכל פעם ששער שלו צף ברשתות החברתיות עולה מחדש הטענה שהוא "אנדרייטד". ייתכן שאם היה משחק היום – בכלל לא הייתה שאלה לגבי מי הכי גדול. אבל מה האנגלים האלה מבינים בכדורגל?
בנבחרת, בניון היה לבד. למרות זאת, קמפיין מוקדמות מונדיאל 2006 נטול ההפסדים נבנה סביבו – בלי מעטפת, בלי עומק, בלי דור זהב מאחוריו. על הכתפיים הצנומות שלו הונח הכדורגל הישראלי למשך כמעט עשור, והוא לא ברח. הביא כבוד באירופה, שמר על הנבחרת רלוונטית, ומנע מאיתנו להפוך לבדיחה קבועה. הקריירה של בניון היא נס חד-פעמי. שום סיום עקום ושום משחקי אגו לא ימחקו את זה. \\ גיא לייבה
איל ברקוביץ' | לא יהיה כזה עוד
כשרוצים להחמיא לירדן שועה, אומרים עליו שהוא אלי אוחנה החדש של בית"ר ירושלים. אבל כשרוצים ממש להרים לו, מותחים קו ישר בינו לבין נקודה בלתי מושגת בעבר של הכדורגל הישראלי ואומרים שמאז איל ברקוביץ' לא היה שחקן עם יכולת מסירה כמו שלו. לכאורה, מדובר בסופרלטיב האולטימטיבי לשועה. למעשה, מדובר בכלל בניצול הזדמנות להעלות באוב ולחלוק כבוד לשחקן שראשית ימי תהילתו לפני יותר מ־30 שנה. שועה מושווה לברקוביץ' מתוך ההבנה שאין מקום להשוואה – שהוא יכול להיות הכי טוב שהיה רק "מאז ברקוביץ'". כל מסירה בין שניים, כל כדור עומק שגורם לאנשים לתפוס את הראש, מחזיר את ברקוביץ' ולו לרגע למגרש. כך יהיה לעולם. לא יהיה עוד ברקוביץ'.
מה שהפך את ברקוביץ' לכדורגלן הגדול בתולדות הכדורגל הישראלי זו לא הקריירה הבינלאומית שלו, אף שזו הייתה ארוכה ומפוארת. הרי יוסי בניון עבר בליברפול, ארסנל, צ'לסי, ואילו הפסגה הכי גבוהה שברקוביץ' כבש הייתה היותו לרגע השחקן היקר ביותר בתולדות סלטיק, קבוצה שבה גם ניר ביטון ובירם כיאל – בלי לזלזל – העבירו שנים ארוכות. את ברקוביץ' אסור למדוד לפי ערך הוויקיפדיה. גם לא במספר התארים, השערים שכבש או הבישולים. המתמטיקה היא האויבת של איל. הוא לא כדורגלן ריאלי, הוא כדורגלן הומני. אין כדורגלן ישראלי שעבורו המשחק היה כל כך קל ופשוט. הוא ראה בדמיונו דברים שאחרים לא ראו עם העיניים.
ויש גם את כל מה שברקוביץ' עשה בלי הכדור - אימפולסיבי ושערורייתי, אחד שראוי לשבח על כך שאומר את מה שהוא חושב, אבל לעיתים להצטער על כך שהוא חושב את מה שהוא אומר. הוא היה בלתי נשכח גם אם היה פלקטי, אבל הייחודיות על הדשא שחברה לאפיון המובהק מחוצה לו עיגלה את דמותו והעצימה עוד יותר את ביצועיו על המגרש. ברקוביץ' הציע שילוב מהפנט בין מי שהוא מצד אחד הכי ישראלי שיש, ומצד שני הכי לא שייך לכאן – עם פה כמו של כולנו אבל עם רגליים שאין אפילו לארגנטינאים. \\ ניר צדוק
פורסם לראשונה: 01:30, 04.01.26
