כשנשב בעוד חודש באצטדיון "מרים" בנתניה, ונסתכל ליציע, העיניים יחפשו את ג'אני אינפנטינו, נשיא פיפ"א. מין הרגל כזה. לפעמים היה נדמה כאילו האיש עם הפרצוף העגול נמצא בכל מקום. היו כאלה שנשבעו שראו אותו בו זמנית במקסיקו סיטי, בטורונטו ובניו־ג'רזי. ובכל זאת, לצד החשש שתקציב הטיסות של אינפנטינו רוקן את הקופה של פיפ"א, הייתה תחושה שיש בעל בית שמשגיח.
104 משחקי מונדיאל, בימים הפוליטיים והנפיצים ביותר, עם מלחמות ברקע, וטראמפ ברקע, עברו בשלום. אצלנו, בישראל, בעונה שעברה, המשטרה סירבה לקחת אחריות על הדרבי התל־אביבי, ועוד קודם פוצצה את המחצית השנייה של מכבי חיפה נגד מכבי ת"א. מה שמוביל לשאלה, ערב פתיחת העונה – מי הולך להשגיח על הכדורגל שלנו? מי הולך לעשות פרצוף עגול של אחראי ביציע כשאווירת הפורענות תחזור. ואבוקות, ושלטים מבזים, ושוטרים שמפשיטים אוהדים מחולצות שנראות להם מעליבות מדי. מה עשו קברניטי הכדורגל שלנו הקיץ כדי להחזיר את האמון?
בדיון האחרון שקיימה הוועדה למניעת אלימות בספורט, שי גולוב, נציג הציבור בוועדה, תיאר את משבר האמון של אוהדים מול המערכת ומול המשטרה, תוך שהוא מציע פרויקטים כדי לקרב את האוהדים. "אי־אפשר רק אכיפה. צריך לחזק את היוזמות החיוביות, כמו בכל העולם", גולוב אמר לי אתמול, "בוועדות קודמות נגד האלימות בספורט שמו מלא אנרגיה על מגנומטרים, מאבטחים, זיהוי פנים. בוועדה הנוכחית יש יותר קשב ליוזמות אחרות. אבל התהליכים איטיים ובינתיים זה לא התקדם".
יש לו רעיונות: הפעלה יעילה יותר של קציני קשר מטעם המועדונים עם האוהדים; תמרוץ ארגוני אוהדים שנוקטים יוזמות חיוביות; קמפיינים נגד אלימות שיובילו השחקנים; ובעיקר, הוא אומר, נדרש מישהו שיתכלל את כל זה.אז ממשרד התרבות והספורט כנראה שלא תבוא המהפכה. אבל נדמה לי שגם מיתר קברניטי הכדורגל לא שמענו הכרזות על תוכניות דגל להחזיר את הכדורגל שלנו.
יש עוד קצת זמן עד תחילת העונה. לא מאוחר לתוכניות שיעזרו לשקם את האמון והביטחון של האוהדים. ראינו במונדיאל האחרון מתחמי אוהדים צבעוניים, ראינו חגיגות ביציעים. ובעיקר ראינו בוס שנמצא בכמה אצטדיונים במקביל ועושה פרצוף של משגיח.
אוהדי הפועל ת"א מוחים נגד המשטרה
(צילום: עוז מועלם)
קו ארגנטינה־מרמורק
ככל שהתקדם המונדיאל והתרבו הניסים של ארגנטינה על הדשא, היא הלכה והתרחקה ממחוזות הרציונל. ואז, ככל שהתרבו הניסים שלה על המגרש, היא הלכה והתרחקה ממחוזות הרציונל - עד שבגמר היא כבר הפליגה למחוזות הקוסמיים, המטאפיזיים. למחוזות שבהם ישויות קדושות מובילות אותה. האלוהים מראדונה דופק מספרת למעלה, המשיח מסי משלים עם העקב למטה, והצדק השמיימי נעשה.
זה היה פוטוגני כל עוד זה לא פגש במציאות, כלומר בספרד, שלא איפשרה לעבור את החצי.
נפש של אוהד זה דבר מופלא. ובסוף אוהד ארגנטינה, שחוצה אוקיינוסים בעקבות אמונה מיסטית, לא שונה בהרבה מאוהד מרמורק, שבורח מבית חולים עם עמוד אינפוזיה כדי לראות ליגה א'. לשניהם אותו מנגנון נפשי: האהדה היא זהות, נאמנות, דת, אלוהים. ההבדל הוא שאוהד ארגנטינה רואה גם כדורגל על הדרך.
הסרט הדוקומנטרי "הדרבי האחרון", שהוקרן בשבוע שעבר ועוסק ביריבות שבין מכבי שעריים ומרמורק, נותן עוד זווית לחוסר השפיות. היוצר דניאל גד, בנו של חלוץ העבר שמחה גד, תיעד את שתי שכונות התימנים, הטיפוסים, בית הקברות, כשהם במצב צבירה כדורגל. ואז באה עיריית רחובות ומציעה מגרש חדש, תקציבים וקבוצה מאוחדת.
"פחחח, זה כמו לאכול צ'יפס עם קוטג'", אומר אחד האוהדים. בואו נראה אותם מציעים לאוהדי ארגנטינה להתאחד עם ברזיל.
