למרות עשר דקות של דפיקות לב מואצות בתחילת המחצית השנייה מול לודוגורץ ועשר דקות נוספות בסיום הגומלין נגד קאטוביץ' (תגובה אלרגית של אליניב ברדה כמעט הולידה מהפך בלתי נסלח) - הפועל ת"א עלתה אמש לפלייאוף הקונפרנס ליג בצדק מוחלט בסופם של שני מפגשים בהם הייתה דומיננטית, איכותית ובוגרת יותר.
הציניקנים והספקנים, המבקשים לגמד את ההישג, יאמרו - ולא בלי צדק - שלודוגורץ ידעה ימים יפים יותר ושקאטוביץ' אפילו לא ידעה אותם. זה לא משנה. העיקר הוא בימים היפים שהפועל ידעה, ואותם כבר היה מתבקש לחשוב שלא תדע עוד לעולם. אמש בפולין חזרה הפועל אל בורות המים. היא לא מצאה בהם כלום, אז היא מילאה אותם בעצמה.
אירופה היא המקום אליו הכדורגל הישראלי כולו מכוון. זה הסטנדרט שלאורו אנחנו שופטים את עצמנו. למעלה מ־30 שנים שאנחנו מתאמצים להרגיש חלק ממנו. הצלחה בזירה היבשתית היא לא רק משאת הנפש של הפועל ת"א - כל אחת חולמת על כך - אבל במקרה שלה, אירופה היא חלק משמעותי מהאתוס. ברבע המאה האחרונה אין לה את האליפויות של מכבי ת"א, מכבי חיפה והפועל באר־שבע. בשל כך, החלק היחסי של הצלחות באירופה - רבע גמר גביע אופ"א, קמפיין ליגת האלופות, סבבים יפים נוספים בליגה האירופית - הוא גדול יותר. הפרסטיז'ה האמיתית של הפועל ת"א נמצאת מעבר לים. מצפן היוקרה שלה מכוון לשם.
העונה היא מתחילה בצעדים הראשונים, ומטבעם הקשים ביותר לביצוע, בחזרה אל הצפון שלה. היא מתחילה במלאכה הקשה והמלכלכת של ניקוי האבק מהתמונות המצהיבות וביצירת זיכרונות חדשים. ההגרלה האכזרית בסיבוב הבא - שממשיכה את מגמת חוסר המזל היחסי גם בשלבים הקודמים - מרמזת על הסוף הקרב. אטאלנטה, קבוצה שהגיעה לשמינית גמר הצ'מפיונס בעונה שעברה, כנראה גדולה על הפועל ת"א גם אם זו תעמוד על קצות האצבעות, תמתח את ידיה ותקפוץ הכי גבוה שהיא יכולה.
שחקני אטאלנטה
(צילום: Marco Luzzani/Getty Images)
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
זה לא חשוב. בפעם הבאה שהפועל ת"א תשוב לאירופה - ולשם כך לא יידרשו 12 שנה - הכל יהיה טבעי הרבה יותר. לא סיפורי מעשיות א־לה יציאת מצרים על שחקנים שחלקם כבר בעשור השישי לחייהם. אלו יהיו הם עצמם. ואולי בשבוע הבא זו לא התחלת הסוף, אלא פשוט ההתחלה של משהו גדול באמת. אולי בשבוע הבא, 25 שנה פחות חודש מאוחר יותר, זה יהיה הגלגול השני של הניצחון על צ'לסי.
