אחרי ההשפלה מול מכבי ת"א בטרנר, חיכיתי לשמוע את מאמן הפועל באר־שבע מודה לאלוהים. לא ברמה של "מזמור לתודה" כמו אחרי האליפות, אבל כן, הכרונת תודה על הטוב. כמעין מבחן אמונה שעוברים גיבורים תנ"כיים מיוסרים ורן קוז'וך.
זה הרי מה שעשה אחרי הטרגדיה הספורטיבית מול סבאח וההדחה מליגת האלופות 18 שניות לסוף. אני מודה גם על רגעים כאלה, אמר נגד חוקי טבע האדם, כשסביבו, בבאקו ובבאר־שבע, עשרות אלפים שחרב עליהם עולמם.
אין פה ביקורת חלילה. הפוך לגמרי. קל להודות לאלוהים, ליקום, כשצלחת האליפות נמצאת בזווית העין. הרבה יותר מורכב להיות דן ביטון שמעלה תמונה מהשיקום, ומודה על החסדים בכל רגע ורגע.
הודיה, בכלל, היא כלי מדהים, לא רק ברמה הרוחנית: הזזת הפוקוס מהאין ליש, הכרה בכך שיש בכאב מתנת צמיחה, חיזוק החוסן הנפשי, ובעיקר קבלה. כשאתה מודה הטוב גדל. הודיה היא מרכיב באושר האנושי. היא בתפילת הבוקר, ובשירים של לאה גולדברג. ואם אתה בראש מערכת כמו קוז'וך, בכלל שידרת מסר אדיר למי שסביבך. כי איזה שבר, מישהו רואה פה שבר? סך הכל עוד מבחן של ההוא למעלה. תודה וניפגש מחר.
רק שלא לכולם ההודיה של קוז'וך אחרי ההפסד לסבאח באה טוב. היו שצרם להם. היו שנראה להם לא אותנטי. "ברור שהכוונה של קוז'וך טובה אבל היה מקום לתת מקום לכאב, לתסכול של מי שסביבך", אמר לי אחד מראשי "וסרמיליה", ארגון אוהדי באר־שבע.
אולי, לא יודע, הדיבורים הללו הגיעו לאוזני קוז'וך, ולכן בסיום המשחק עם מכבי השבוע נראה היה שהוא לא ממהר לדלג על שלבי האבל המוכרים. המאמן לא הודה להוא למעלה. המבט היה קודר. והוא השתמש במילים כמו "נרפים" ו"התפרקות".
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
אולי, זורק עוד אפשרות, קל יותר להודות כשאתה באזרבייג'אן הרחוקה, פחות בטרנר, כששחקני מכבי מסודרים מולך בשתי שורות ורוקדים לך על הראש; אולי, עוד אפשרות, הקושי הוא בגלל שקוז'וך הוא איש של דרך. נגד סבאח התוצאה הייתה רעה אבל הדרך מופלאה. נגד מכבי לא הייתה דרך, ובטח לא תוצאה; אולי התבוסה הזו נתנה תחושה שאחרי עונה שבה הקיזה דם כדי לעקוף את מכבי, האלופה הלכה אחורה; ואולי לסיבה קוראים לוקאס ונטורה. כשנפצע השחקן הטוב ביותר שלך, העוגן שלך, אתה חייב להיות מודאג. ואתה פחות מודה.
ככה או ככה, אפשר להסכים שהלוואי על כולנו מאמנים עם וייבים של הודיה בסיום משחק שכולו התרסקות, ולא כאלה שמתלוננים על השופט כמו שנהוג. כן, גם אם מהצד זה נראה קצת תלוש.
דוידה שוב שובר שוויון
אם היו כותבים ספר קצר על העונה הקודמת של אושר דוידה, על הכריכה היה כתוב: העונה האבודה. בגיל 25 האיש הלך והתפוגג, יחד עם שאר ההתקפה של מכבי. המספרים צנחו: שלושה שערי ליגה ובישול אחד בעונה שלמה, 52.6 דקות בממוצע למשחק, כשבסיום העונה הוא מאבד מקום בהרכב.
שוב שובר מימין. דוידה
(צילום: עוז מועלם)
כל הזיכרונות הללו מבצורת אשתקד נועדו כדי לבשר שמתרבים הסימנים שהאיש עם המבט האדיש לפרקים חזר. נגד מכבי חיפה ובאר־שבע ראינו שחקן שלא ראינו כל העונה שעברה. ראינו אנרג'ייזר. ספרינטים, נחישות, איומים לשער (12 בשלושה משחקים לעומת 45 בכל העונה שעברה), שער משוגע לחיבור מול מכבי חיפה, אחלה בישול נגד באר־שבע, עוד הרבה כמעטים. פתאום גיבור הספר "העונה האבודה" הוא שוב בורג. הוא שוב שובר שוויון מהימין.
