טליה זומר הייתה בת ארבע כשדוד שלה הראה לה סרטון של רונאלדיניו ואימן אותה בסנטרל פארק; כמה שנים מאוחר יותר, על דשא ישראלי, הילדה היחידה בליגה של בנים המשיכה לרדוף אחרי החלום שגדל יחד איתה, גם כשאמרו לה שכדורגל זה לא בשביל בנות; השבוע, הילדה ההיא הפכה לאישה שעשתה היסטוריה: בגיל 21, זומר חתמה בגות'אם FC, אלופת ה־NWSL – והחלוצה היא הכדורגלנית הישראלית הראשונה בליגה האמריקאית, אחת החזקות בעולם.
"יש מלא תחושות, המון גאווה", היא מספרת בהתרגשות. "כשאתה חותם על הנייר זה לא מרגיש אמיתי. אני חושבת שכל מה שמסביב הוא הרבה יותר משמעותי – ההודעות מהאנשים שמכירים אותי מאז שאני ילדה, שיחות הטלפון, לספר לאנשים שאני הכי אוהבת שחתמתי".
המסע עד לחתימה
זומר נולדה בניו־יורק להורים ישראלים שבאו ללמוד שם. בגיל שש המשפחה ארזה מזוודות וחזרה לת"א, לפני עוד מעבר לאמריקה. מה שבקלות היה יכול לשבור ילדה אחרת, הפך אותה לחדה ועמידה יותר. המעברים התכופים הפכו לשפה של עצמאות, והחיים על הקו בנו אותה, שחקנית נשמה שמרגישה בבית בכל מקום כל עוד יש בו דשא וכדור.
"בכל מעבר הייתי קצת עצבנית על ההורים, למה שוב?", מתארת טליה, "אבל היום אני מבינה כמה זה נתן לי. תיכון בעברית, ועכשיו תואר ראשון במדעי המוח והמחשב באנגלית. יש לי גם שילוב יפה של שתי תרבויות, הישראלית החמה והעוטפת, והאמריקאית שאפשר לקחת ממנה דברים טובים, במיוחד בתחום הספורט".
ובמיוחד בתחום כדורגל הנשים, שבארה"ב הוא המוביל בעולם ובישראל חסר כיוון. לכן, כשהילדה שאוהבת כדורגל נחתה בישראל בגיל שש, היא פשוט הצטרפה לקבוצת בנים במכבי ת"א, והמשיכה איתם שש שנים. זומר: "הייתי הבת היחידה בליגה. כולם הכירו אותי בגלל שהייתי 'זאת עם הקוקו', שכל האבות היו צועקים על הבנים שלהם בגללה כי היא בת".
שונה מאוד מהסביבה המכילה שיש לכדורגלניות צעירות בארה"ב.
"לא היה קל לגדול בסביבה של רק בנים כל הזמן זורקים הערות, אומרים לך 'את לא צריכה לשחק כדורגל', 'תעשי לי ילד', דברים כאלה שילדה בת עשר לא צריכה לשמוע. אבל אני חושבת שזה גם מאוד חידד לי את האהבה לכדורגל. לא באתי בשביל להיות החברה הכי טובה של אנשים או בשביל לקבל מחמאות. באתי כי פשוט אהבתי את זה, מכל הלב. מגיל ארבע אני רוצה להיות השחקנית הכי טובה בעולם. בכל שלב בדרך ראיתי שאני מצליחה ומשתפרת, ואני מגיעה לאמריקה ופתאום אני הכי טובה בקבוצה שלי. לאט-לאט זה פשוט נהיה יותר ויותר גדול. תמיד האמנתי בעצמי, אני חושבת שזה הגיע מההורים שרצו את הכי טוב בשבילי".
"ניו־יורק היא עיר עם הרבה אנטישמיות, והיום זה אפילו קיבל לגיטימציה בגלל המנהיגות שם. אבל מצד שני, זו גם העיר עם הכי הרבה יהודים וישראלים בעולם, אפילו יותר מת"א או ירושלים. אז כן, יהיה בוז, אבל גם משפחות יהודיות ודגלי ישראל ביציעים, ואני אוהבת את זה"
ואז הגיעו נדודים, כדורגל במנהטן, חזרה לנשים של אס"א ת"א ולנבחרת ישראל לבוגרות לצד הלימודים בתיכון, מעבר לקבוצה של אוניברסיטת באטלר בליגת המכללות – כל הדרך לקבוצה המקצוענית שמייצגת את אזור ניו־יורק/ניו־ג'רזי.
החתימה עצמה לא הייתה עניין של עט, דף והביתה. על פי חוקי ליגת המכללות, אף קבוצה לא יכולה להגיש הצעה רשמית לפני סיום העונה. המשחק האחרון של באטלר היה ב־1 בנובמבר, וכמה שעות אחרי השריקה האחרונה הטלפון של הסוכן צילצל. רק אז טליה הבינה שמשהו גדול עומד לקרות. השבועות הבאים היו מלאים בבירוקרטיה מורטת עצבים, עוד סיכום, עוד אישור, עד למעמד החתימה השבוע.
מוכנה לשריקות בוז
ה־NWSL היא לא עוד ליגה. זו אחת הבמות הגדולות ביותר בעולם לכדורגל נשים, ענף שאין מי שאוהבים אותו יותר מהאמריקאים. רק הליגה האנגלית העשירה מתחרה בה באמת מבחינת כסף וחשיפה. אצטדיונים מלאים, חוזים שככדורגלניות יכולות רק לפנטז עליהם, קהל שמכיר כל שחקנית בשמה.
הליגה הושקה בפורמט החדש ב־2013, עם גות'אם כאחד המועדונים המייסדים. השם, למקרה שתהיתם, נובע מכינוי לניו-יורק שמקורו בקומיקס "באטמן", בו העיר הגדולה נקראת כך. לא סתם הכינוי של הקבוצה הוא "העטלפיות". בין בעלי המועדון אפשר למצוא את הכדורסלנית היהודייה האגדית סו בירד וזוכת הסופרבול איליי מאנינג. ההצלחה הגיעה יחד עם המאמן הספרדי חואן קרלוס אמורוס שהצטרף ב־2023 והביא מיד אליפות. אחת נוספת הגיעה השנה, ובין האליפויות הייתה גם הנפה באליפות צפון אמריקה.
יש לגות'אם קהל נאמן - כ-9,000 צופים במשחק – סגל עמוס בכוכבות וניהול מקצועי מעולה, תחת הג'נרל־מנג'ר היהודייה, יעל אברבוך ווסט. בין השמות הגדולים אפשר לציין את חלוצת נבחרת ספרד אסתר גונסאלס, השוערת הגרמנייה אן־קתרין ברגר והבלמית האנגלייה ג'ס קרטר -שגם התארסו בשנה שעברה – וגולת הכותרת, רוז לאבל, קשרית מבריקה עם 116 הופעות בנבחרת ארה"ב, גביע עולם וזהב אולימפי, שגם כבשה את שער האליפות האחרונה.
כאמור, זו חזרה הביתה עבור זומר, אבל ניו־יורק של 2025, העיר של זוהראן ממדאני האנטי־ציוני, היא לא אותה עיר שבה גדלה. "זו תהיה התמודדות לא קלה", היא מודה. "אני מקבלת תגובות ממש נוראיות באינסטגרם. יש אנשים שלא רוצים אותי בגות'אם, שואלים למה הקבוצה החתימה ציונית, וכותבים דברים נוראיים על ישראל ועליי.
"ובכל זאת יש גם המון תגובות מדהימות. עשרות משפחות יהודיות וישראלים באמריקה שכתבו לי כמה הם גאים ושמחים שאני מגיעה, שאני אהיה שם ואייצג את היהדות והישראליות. למועדון מאוד אכפת ממני, הוא תומך בי למרות שיש שנאה. זה לא נעים, אבל הייתי בוחרת להיות ישראלית שוב ושוב. הם שונאים אותי לא בגלל מי שאני, אלא בגלל מה שאני".
חוששת משריקות בוז ושלטים אנטי־ישראליים במשחקי הליגה?
"ניו־יורק היא עיר עם הרבה אנטישמיות, והיום זה אפילו קיבל לגיטימציה בגלל המנהיגות שם. אבל מצד שני, זו גם העיר עם הכי הרבה יהודים וישראלים בעולם, אפילו יותר מת"א או ירושלים. אז כן, יהיה בוז, אבל גם משפחות יהודיות ודגלי ישראל ביציעים, ואני אוהבת את זה. אני פורחת כשאני צריכה להוכיח את עצמי. מאז שאני בת שש אני רגילה לזה, שתמיד אני צריכה להוכיח כי אני בת. עכשיו זה פשוט כי אני ישראלית".
את מרגישה צורך לעשות הסברה בגלל המצב?
"אני חושבת שכשחקנית כדורגל, זה לא התפקיד שלי. בעיניי, המקום שבו אני מדברת הכי חזק הוא על המגרש. אני באה להראות את החוזק שלי ואת החוזק של המדינה שעומדת מאחוריי. זו ההסברה הכי טובה שיש. מאז 7 באוקטובר עליתי לכל משחק עם השם של נעמה לוי, עד שהיא השתחררה מהשבי. יש לי קשר קרוב עם אמא שלה, הרופאה של הנבחרת, ד"ר איילת לוי־שחר. אני מקווה שאפגוש אותה כשאגיע לארץ".
נשים שנתנו השראה
זומר היא התגמלות הפערים בכדורגל מהנשים, מהליגה המפוארת לנבחרת שלא מתרוממת, במדינה בה הענף זניח. בישראל המאבק היומיומי הוא על תנאים בסיסיים: מגרשים, ציוד, חשיפה תקשורתית ומעמד שווה. זה רק מוסיף להשתאות מכל כדורגלנית ישראלית שמצליחה להגיע לטופ העולמי.
זומר: "אני משחקת בגות'ם בשביל שהמצב בארץ ישתפר. אני רוצה שתהיה יותר השקעה, כי זה מגיע לנו. יש שחקניות כל כך מוכשרות שלא הגיעו לאן שהן צריכות בגלל שפשוט אין מסגרות מספיק טובות בישראל. בנות צריכות לעבוד בשלוש עבודות בשביל לשחק כדורגל, וזה משהו שחייב להשתנות. אני מקווה שהממשלה וההתאחדות יראו אותי ויגידו, אוקיי, יש לנו סיבה להשקיע".
כמו שהיא מקווה לתת דחיפה לדור הבא, מי שעשתה זאת עבורה היא שחקנית העבר והפרשנית אשרת עיני. "אשרת הייתה בשבילי כמו אחות גדולה, אפילו כמו אמא", אומרת טליה. "היא זו שחיברה אותי באמת לעולם הכדורגל, גרמה לי להרגיש שייכת, בטוחה, טובה, ושהאמונה בעצמי מוצדקת. היא ידעה להגיד את המילים הנכונות ברגעים הקשים, לגרום לי להבין שאני לא לבד, ושאני יכולה להגיע רחוק. מעבר לזה, היא גם השראה עבורי - בכמה שהיא נלחמת למען כדורגל הנשים, חשוב לה כל כך לראות את הדור הבא מצליח. גם יעל ארד השפיעה עליי כספורטאית ונתנה לי השראה".
עכשיו תורך. מה יש לך לומר לשחקניות הצעירות בארץ?
"שימשיכו להאמין בעצמן, שימשיכו לאהוב את המשחק. כל יום לעבוד קשה, כי הדברים האלו לא מגיעים אם את לא עובדת קשה. ואת העבודה לעשות באהבה, ממקום של תשוקה והנאה, וככה הן יגיעו רחוק".
איך נראה החלום הבא?
"הגעתי לקבוצה הכי טובה בעולם, אבל זו רק ההתחלה. עכשיו זה כבר לא חלום שמתגשם ונגמר, אלא שלב חדש שבו אני צריכה להילחם על דקות משחק, להיות שחקנית משמעותית, ולהוכיח שמגיע לי המקום כאן. האתגר להוכיח את עצמי כל יום מחדש מרגש אותי. עכשיו המטרה היא להיות בין השחקניות הטובות בעולם, לקחת אליפויות, לשחק מול קבוצות כמו ארסנל בטורנירים הגדולים, ולהביא יום אחד את נבחרת ישראל למונדיאל".
פורסם לראשונה: 01:30, 11.12.25
