בזכות האמונה | ליאור בן עמי
הקאמבק השקט לפני שבועיים, נגד עירוני טבריה, היה מה שהכריע אצלי את הסוגיה: בית"ר ירושלים, תרשו לי להמר, תיקח אליפות.
זה לאו דווקא בגלל הדרך שבה הפכה בפחות מ־20 דקות פיגור של שני שערים לשלוש נקודות. זו גם לא בהכרח העובדה שניצחה, שוב, בדקה ה־90 פלוס. מזל של - אתם יודעים מה אומרים. זה יותר זה שבית"ר עשתה ניצחון של רוח, של אנרגיות סוערות, במשחק ללא קהל.
בית"ר ירושלים, מקובל לומר, מוכרת לפני הכל אטרף. זה מחצב הטבע שלה. את מה שלא עושים ה־11 על הדשא, יעשה היציע. לאף קבוצה, עם כל הכבוד להפועל ת"א או למכבי חיפה, אין את זה. לא בדציבלים האלה. האוהדים בצהוב־שחור, לטוב, לפעמים גם לרע, הם מכופפי חוקי פיזיקה. מאיצי חלקיקים. פותחי שערים. או בקיצור: מניעי שרירים תפוסים.
והנה, מבלי להתכוון בית"ר הוכיחה מול טבריה נקודה: יש לה מספיק שמש כדי להאיר, בהכי פרוז'קטור, מול אצטדיון דומם. יש לה מספיק כלים מקצועיים כדי לחולל ניסים מתוך הדשא החוצה, לא רק מהיציעים פנימה. כמובן שהקביעה הזו צריכה לעמוד למבחן משמעותי יותר, כלומר תעמוד למבחן משמעותי יותר, כבר במוצ"ש הקרוב נגד באר־שבע, מול קהל חוץ. משחק שבו לרשות בית"ר תעמוד רק בית"ר.
עד היום במפגש הקבוצות השמחות של הכדורגל הישראלי, העדיפות נטתה לבאר־שבע, בזכות הקישור האחורי הדפנסיבי. כלומר ונטורה ואליאל פרץ. היחס הזה הוא היום אחר. אנחנו לא יודעים איך וכמה, אבל אחר. לא בגלל מאזן הפיזיות במרכז השדה, שעדיין נוטה לבאר־שבע, אלא בגלל מי שאינו: דן ביטון. בלי התפוקה יוצאת הדופן שלו, באר־שבע היא קבוצה בהסתגלות. עדיין קבוצתית, עדיין שוטפת, אבל מסתגלת. אחרת. אני מהמר שהאחרת הזה, בשליש האחרון של הדשא, יהפוך את באר־שבע לפחות אפקטיבית מאצילי את שועה של בית"ר.
4 צפייה בגלריה
באר-שבע נטולת דן ביטון פחות אפקטיבית מבית"ר שלהם. עומר אצילי עם ירדן שועה
(צילום: גיל נחושתן)
זהו. יש עוד משהו משמעותי שקרה העונה לבית"ר (מלבד הגנה שהתייצבה) וכדאי לומר: היא התחילה להאמין בעצמה. עצם הרעיון של לרוץ עד הסוף, זה שבעונה שעברה נשמע כמו משהו שקורה מעבר להרי החושך, אצל אחרות, קבוצות גדולות ומפחידות, כבר נשמע פחות מפחיד מבחינתה. למעשה, מבלי ששמנו לב, נפלה שם ההבנה: בית"ר הנוכחית היא קבוצה גדולה. כן, גם אם לפעמים המאמן שלה חושש לדבר כמו מאמן של קבוצה גדולה עם מטרות של קבוצה גדולה.
בזכות החיבור | צביקה נעים
נלך פשוט: כשיש לך את השחקן הכי מדהים בליגה, את הגרזן הכי מפחיד ויעיל, את המשחק הקבוצתי הכי מרשים ואת המאמן הכי טוב – אתה יכול להתחיל לזמזם בראש שיר אליפות.
כן, ברור. מטופש להמר על אלופה כשהפער הוא שתי נקודות, יש עוד 27 בקופה ולקבוצה שדולקת אחריה קוראים בית"ר ירושלים, סוערת ומתפרעת בקאמבקים מטורללים, בעונה שהתסריט שלה כאילו נכתב במיוחד עבורה וברובריקת הלוקיישן של סצנת הסיום מודגש בצהוב שחור: גן סאקר. אבל אז אתה מסתכל על קינגס קאנגווה דוהר לשער במשחק קריטי מול מכבי ת"א, ואומר לעצמך: זה של באר־שבע העונה (אני לא אוהד אז נחסכים ממני גינוני עמה יעמיק).
התחושה שמתקבלת כשצופים בקאנגווה היא שהבחור מרחף שתי ספרות מעל המשחק ובכל רגע שיחליט הוא יכול לכבוש. עניין טכני שכולו נמצא בנוירונים שמתרוצצים אצלו במוח. כשראיתי אותו יורד להפסקה בבלומפילד ומסמן ליציע תנועה מגונה / מחווה לחבר / שתיים סוכר – היה לי ברור שיתפוצץ במחצית השנייה.
העונה של קאנגווה היא כמו הדריבל שלו. התחיל אותה לאט, כמעט עצל, ואז כשהוא מחליט להאיץ, נראה אתכם עוצרים אותו. המקסימום שתצליחו זה להחליק על התחת כמו אסאנטה.
ואם כבר גליצ'ים, שווה להציץ באלה של לוקאס ונטורה. רוצח שקט במרכז המגרש ששובר התקפות ביעילות כירורגית (לא תמיד צריך גליץ', לעיתים רק תזמון והבנת משחק) ויודע בדיוק מתי למסור מהר קדימה ומתי להניע כדור. זו תהיה האבחנה הכי שחוקה בעולם, אבל הצמד קאנגווה־ונטורה הם החומרים שמהם עושים אליפות.
כשעוטפים את השניים בצבא של חיילים ממושמעים שרן קוז'וך שידרג בצורה לא פחות ממדהימה (ד"ש לאליאל פרץ וגיא מזרחי), פלוס כמה כישרונות יצירתיים (געגועיי לדן ביטון) – יש לך קבוצה עוצמתית ויציבה שרצה כבר שנה שנייה לאליפות בתקציב נמוך מזה של מכבי ת"א ומכבי חיפה.
ומילה על קוז'וך, המאמן הכי טוב בליגה. האיש הנחיל שיטה סדורה, עקרונות ברורים (לעיתים נוקשים, אבל זה המחיר של מחנכים מעולים), והשחקנים שלו מביאים אותם לדשא בצורה כמעט מושלמת. קוז'וך שולט בקבוצה בצורה כמעט טוטאלית, ואת זה אי־אפשר להגיד על אף מאמן בליגת העל. בתוך כל הרעשים (הארכת חוזה), הלחצים (ראיתם איך בית"ר השתנקה כשטיפסה לפסגה?) והידיעה שיש לו כל כך הרבה מה להפסיד - קוז'וך מצליח לשמור על קור רוח ולהוביל את באר־שבע בפסגה ברוב שלבי העונה. היא גם תסיים שם.
