"אלי אוחננננה... כן!" – קולו של נסים קיוויתי, שהלך הבוקר לעולמו בגיל 97, נשמע לאחרונה בפרומו של ערוץ הספורט לתוכנית שער השבת בהשתתפות אותו אוחנה. זה היה אחד השערים החשובים בתולדות הכדורגל הישראלי, שהעלה את הנבחרת שלנו למשחק הפלייאוף נגד קולומביה במוקדמות מונדיאל 1990.
ובכל זאת, קיוויתי לא התלהם אלא נתן לתמונות לדבר בעד עצמן. את כל ההתרגשות מהשער המדהים הזה הוא צימצם למילה אחת "כן!". בלי "זה חייב להיות שער" או "לא היה כדבר הזה". פשוט "כן!". עובדה שתיאור השער הזה מצמרר כששומעים גם היום, ולא רק בזכות הביצוע המדהים של אוחנה.
זה היה נסים קיוויתי. עיתונאי, שדרן ספורט ואדם צנוע, מקצוען ואנושי. נתן לידע שלו לדבר ולא למרפקים. אולי בגלל זה הוא נשלח הביתה כשהגיע לגמלאות ולא המשיך לשדר בטלוויזיה. הביוגרפיה שלו מתארת לא רק את סיפור חייו אלא גם את אופיו. בצעירותו היה אתלט וזכה באליפות הארץ בריצות 400, 800 ו־1,500 מטר, ובהמשך גם ייצג את בריטניה במכביה וזכה במדליות בקפיצה לרוחק וקפיצה משולשת. מכאן האהבה והידע שלו באתלטיקה, ששימשו אותו יותר מאוחר כששידר משש אולימפיאדות (כולל אחת עבור ה־BBC) ושתי אליפויות העולם.
הפרט החשוב השני בביוגרפיה שלו הוא שעם שחרורו מהצבא הוא עבר לגור בלונדון כדי ללמוד הנדסה, וזה כנראה מה שנתן לשידורים שלו את האופי הבריטי השקול, הענייני והמדויק. לא צריך לצרוח ולזרוק שלל פרטי טריוויה מעיקים כדי להפגין ידע ומקצוענות. הוא החל לעבוד ב־BBC, ב־1952 נשלח לסקר את אולימפיאדת הלסינקי ושנה מאוחר יותר היה בצוות שדרני טקס ההכתרה של אליזבת השנייה. בהמשך שימש ככתב של "ידיעות אחרונות" והטלוויזיה הישראלית בלונדון, בשליחותם נסע לסקר את אולימפיאדת מינכן 1972, הלוא היא אולימפיאדת הדמים.
וכך נפתחה הכתבה של קיוויתי ב"ידיעות אחרונות" בבוקר שלאחר הטבח הנורא של 11 הספורטאים הישראלים: "05.30. נקישות חזקות בדלת. העפעפיים ממאנים להיפתח. הם נעצמו רק שלוש שעות לפני כן. הנקישות חזקות ואכזריות. העיתונאי השכן מעיר אותך בבשורת איוב: 'מחבלים פרצו לכפר האולימפי, הרגו ישראלי, לקחו בני ערובה'. תוך דקות ספורות אנחנו דוהרים במכונית משיכון העיתונאים לכפר הסמוך. השער הקרוב ביותר כבר סגור. שלושה חיילים חמושים וברשותם מכשירי אלחוט אינם מתירים לנו להיכנס. יש הוראה לסגור את המחנה.
הוויכוח איתם מיותר, הם אינם מוותרים. המכונית סובבת על עקבותיה ואנו מנסים שער צדדי אחר. שוב אותו סיפור. אנו מגיעים לבסוף לשער הראשי. נהגנו, איש הטלוויזיה דן שילון, מזהיר אותנו: 'תחזיקו חזק, אנחנו פורצים פנימה'. בעוד החייל הנוקשה בפתח מתקשר באלחוט עם הממונה עליו, לוחץ דן על הדוושה ואנו בפנים. מאחור אנחנו משאירים עשן וצעקות של זקיפים מבוהלים. אחרי דהירה מטורפת בכבישים המסובכים, העוברים מתחת לבניינים, אנו נעצרים סופית ליד קבוצת שוטרים ואמבולנסים".
(צפו בנסים קיוויתי משדר את השער הבלתי נשכח של אוחנה ב-1989)
עד קיוויתי חלוצים נכנסו רק ל"אופסייד"
אולימפיאדת מינכן הייתה הראשונה שבה שידר עבור הטלוויזיה הישראלית מאצטדיון האתלטיקה ובריכת השחייה, ואחריה שידר גם מאולימפיאדת מונטריאול 1976, כולל ריצת הגמר ל־100 מטר משוכות של אסתר רוט, מוסקבה 1980, לוס אנג'לס 1984 וסיאול 1988 עם ריצת הגמר ל־100 מטר שבה ניצח בן ג'ונסון את קרל לואיס. קיוויתי התפעל במהלך השידור מהשרירים של ג'ונסון, ואחר כך כבר נודע לכל העולם מה גרם להם להתנפח ככה. בשנת 1979 עזב קיוויתי את "ידיעות אחרונות" כדי להתמסר לקריירה הטלוויזיונית ואז החל לשדר גם תחרויות טניס וכדורגל, כולל שני מונדיאלים - מקסיקו 1986 ואיטליה 1990. וכן, הייתה גם אותה פאשלה במונדיאל במקסיקו כאשר לא הבחין במשך כחצי שעה ששער שהבקיעה ספרד נגד ברזיל נפסל.
קשה לדמיין את שידורי הטלוויזיה הישראלית בלעדיו ואפילו לא את שפת הכדורגל. בעת שהותו בלונדון תרגם קיוויתי לעברית את ספרו של וולטר וינטרבוטום, המאמן הראשון של נבחרת אנגליה, "יסודות הכדורגל". ומכיוון שבשפה העברית חסרו מונחים רבים המקבילים למונחים האנגליים, המציא אותם קיוויתי בעצמו, כולל המילה "נבדל" שלא הייתה קיימת בכדורגל הישראלי לפני כן. עד אז החלוצים נכנסו רק לאופסייד.
אושיות הטלוויזיה הישראלית, אלכס גלעדי ז"ל ויורם ארבל יבדל"א, אמרו כל אחד בתורו שנסים קיוויתי היה אחד מגדולי שדרי הספורט בישראל אי פעם, אז מי אנחנו שנחלוק עליהם.
יהי זכרו ברוך.
