הדרבי הזה כמשל לישראל. שעתיים שבהן אתה רואה מדינה שלמה נדחסת לאצטדיון אחד עם אותם פחדים, אותה שנאה, אותן מניפולציות, אותה תחושת צדק מוחלט. כל צד בטוח שהוא הצודק, שהשני התחיל, שהוא רק מגיב.
כולם מדברים על אהבה, אבל מתנהגים כמו במלחמה. אני לא מבין איך אני עדיין מופתע. ואני בעיקר לא מבין איך, אחרי כל זה, אני מעלה את הצילום של האבוקות לסטורי. כן, זה יפה. עשן אדום, אור לבן, רגע שמרגיש כמו מלחמה קדושה. פוטוגני. מתוק. מצלם ולא מבין איך הפכנו את האלימות לאסתטיקה. מצלמים את ההתפרצות, מוסיפים פילטר, כותבים "אש". וממשיכים הלאה.
בין האבוקות והקללות, אתה שומע את השפה של המדינה הזו: "הם התחילו", "הם פרובוקטורים", "אנחנו רק מגינים על עצמנו". ובין המשטרה לקהל, אתה רואה את אותו ניכור שיש בין אזרח לשלטון. כוח מול פחד, כוח מול כאב.
והכי גרוע, אתה קולט שגם אתה חלק מזה. שאתה מצלם את זה, מתמכר לאסתטיקה של האש. הרי זה לא כדורגל. זה פוליטיקה, זה דת, זה שבט. ואולי זה מה שאנחנו באמת, מדינה של שבטים, שכל אחד מאמין שהצד שלו הוא הצד הנכון. ורק הילד הקטן שישב לידי בבלומפילד עם חולצה אדומה בכה. בכה כי כל השבוע הוא חיכה למשחק. נולד לפני שהפועל ניצחה דרבי. ייאלץ להמתין עוד.
אני לא מבין את המשטרה שלקחה את ההחלטה להפסיק עוד לפני שהתחיל. היא באה לפוצץ את האירוע ואם זה לא מספיק רמסה את אוהדי הפועל עם סוסים. והסרטים בסטורי מקבלים ממד של מלחמה שלא קשורה לכדורגל. לא מבין את המינהלת וההתאחדות שמוציאות הודעה על "המאורעות החמורים", ומוחקות את המשחק מהלו"ז כאילו זו עוד תקלה טכנית. אני לא מבין איך ראשי הקבוצות מצליחים לישון בלילה כשילדים רואים את זה וחושבים שזה כדורגל. במקום לחוקק חוק שיסדיר פעם אחת ולתמיד את האבוקות, במדינה מתעלמים כרגיל.
ואני לא מבין איך אני ממשיך לאהוב את זה. איך אני מסוגל לשנוא את מה שמדליק אותי. אני לא מבין איך כולנו חיים עם זה בשלום. איך מדינה עם חוקים, מצלמות, שוטרים וסוסים לא מצליחה לשמור על 90 דקות של משחק. איך האלימות הופכת לשגרה, והשגרה הופכת לשיר עידוד.
ואולי מה שאני באמת לא מבין, זה שאני מבין יותר מדי. שאני כבר יודע בדיוק איך זה עובד. מי יצלם, מי יפרסם, מי יתנצל, מי ייענש מי יעשה על זה הון פוליטי ומי יעלה את התמונה הבאה עם הלב האדום הקטן בפינה. ואני עומד שם, ביציע, ומרגיש שזה גם אני. אני שונא את האלימות, מתבייש בצעקות, מתחלחל מהתמונות אבל אני גם זה שמעלה לסטורי את האבוקות, זה שאוהב את הרגע שבו כל האצטדיון בוער באדום.
אני הרי לא שונה מהם באמת. אני רק מצדיק את זה במילים יפות יותר.
קורא לזה "פולקלור", "תשוקה", "אהבה למועדון". אבל בפנים, זה אותו דלק. אותו צורך להרגיש שייך, לנצח, להתנצח. כמו במדינה, כולנו רוצים צדק, אבל בעצם אנחנו רוצים שיזכרו שאנחנו היינו הצודקים.
והדרבי הזה, עם כל הצעקות והעשן, הוא תמונת מצב מדויקת של ישראל 2025: שני צדדים שצועקים זה על זה כל כך חזק, שאף אחד כבר לא שומע. ופעם היו שם משחק, כדור, שער, דקה 90. היום יש רק דגלים, אמוציות, פציעות, פרובוקציות. כמו הכנסת, כמו הרחובות, כמו כולנו.
אבל היי, איזו תמונה העליתי בסטורי!
פורסם לראשונה: 01:30, 21.10.25
