זה חוזר מדי שנה: הטקס האמיתי שנחגג במגרשי הכדורגל הישראלי. בזמן שהשחקנים יוצאים לפגרה והאוהדים משוועים להתרגשות ביציעים, באצטדיונים נפתחת עונה אחרת לגמרי, עונת הקסם. אין בה משחקים, גם לא אימונים – רק טרקטורים, דשא, והמון ממנו. כן, גם לדשא יש עונה, וגם הוא צריך פגרה כדי לנשום, להתחדש ולהתכונן לגליצ'ים, או כמו שאנשי התשתיות מכנים אותה, בפשטות וכבוד: "עונת השזרוע".
זה כבר שנים שבישראל מנצלים את פגרת הנבחרות שמתקיימת באוקטובר־נובמבר ומעניקים לדשא את הכבוד הראוי לו. הליגה מושבתת בדיוק כשהטמפרטורות יורדות ומתחילה "עונת החורף" של הדשא, בערך. זוהי למעשה המלאכה הסיזיפית של הענף. להחיות את הדשא באזורי אקלים המכונים Transition zone. כמו בישראל, יוון וספרד למשל. להחזיר לדשא צבע, רכות, אחיזה ובעיקר – יכולת לספוג עוד עשרות משחקים. זה פרויקט שמתרחש מאחורי הקלעים, רחוק מהמצלמות ומהזרקורים. בלעדיו, אין באמת על מה לשחק. למי שבשבילו טקס ירוק הוא להתפלל עבור מכבי חיפה, נסביר ששזרוע הוא תהליך שבו זורעים מחדש דשא – בדרך כלל לפני החורף – כדי לחדש משטח שנשחק במהלך עונת המשחקים ולהכינו לתקופה קרה. זה נשמע פשוט, כמעט טכני, אבל מדובר במבצע מורכב שכולל אנשי מקצוע, טכנולוגיה, ניסיון, השקיה וסבלנות.
עונת שזרוע במגרשי הכדורגל
(צילום:נמרוד גליקמן)
רק חול וחול
"יש בארץ שני סוגים של דשא – קיץ וחורף", מסביר משה עגייב, מנהל אגף תשתיות בהתאחדות לכדורגל. "דשא קיץ (מסוג ברמודה או טיפווי), שעמיד יותר לחום הים תיכוני, אבל מאבד את הירוק שלו כשקר כי הוא נכנס לסוג של תרדמת; ויש דשא חורף, שנראה נהדר בעונה הקרה, אבל לא שורד בקיץ. מה לעשות, 'נדפקנו' עם מזג האוויר, ולכן אנחנו נאלצים להוריד את דשא הקיץ כל שנה, לאוורר את הקרקע, ולזרוע זרעים חדשים של זני דשא אחרים. זה כאילו להחליף את עור המגרש. תוך שלושה שבועות רואים כבר משטח ירוק שאפשר לשחק עליו – וזה נס, כי הפגרה קצרה מדי, וזה מרוץ נגד הזמן".
המעבר הזה לא רק אסתטי, אלא מקצועי. איכות וגובה הדשא קובעים את קצב ומהירות המשחק, את אחיזת הנעל, את רמת הפציעות וכנראה גם את אחוזי הרייטינג. "כשהדשא לא טוב, כל השחקנים סובלים, וגם האוהדים", אומר אילן "יבלו" יבלוקובסקי, מנהל אצטדיון "מרים" בנתניה, ומייעץ למגרשים נוספים ברחבי הארץ, "הכדור לא רץ, שחקן מחליק, גליץ' נגמר בקרע בברך. את יכולה להביא את מסי לארץ – אם הדשא לא איכותי, שום דבר לא נראה טוב, חבל על הזמן של כולם".
"אם לא נחליף דשא ונמשיך לשחק עליו ולשחוק אותו – אז לא יהיה דשא, יהיה חול. ואנחנו לא משחקים כדורגל חופים", מתאר יבלו בדרכו, ומוסיף שבשנים האחרונות דווקא חל שיפור עצום במגרשים: "יש התקדמות אדירה. הבעיה היחידה – עודף שימוש. באירופה כל אצטדיון שייך לקבוצה אחת. אצלנו – שתיים, שלוש, לפעמים ארבע. הדשא פשוט לא עומד בזה ולכן הוא אולי נראה קצת פחות טוב". בשביל ההשוואה, במנצ’סטר יונייטד יש 45 מגרשי אימונים. מתאמנים שבוע אחד על 15, עוברים לאחרים, ובינתיים מטפלים.
אבל יש גם קומפלימנטים. מבית ומחוץ. ואחרי שנים קשות של ביקורת, הדשא במגרשי ישראל זוכה גם למחמאות כנגד כל הסיכויים. "ביחס לתנאים שלנו, הדשא בארץ ברמה גבוהה מאוד", מכריז עגייב בגאווה. "המנהלים בשטח עושים עבודה מדהימה. זה לא תמיד נראה לעין, אבל הם עובדים ימים ולילות כדי שהשחקנים יעלו למשטח הכי טוב שאפשר". גם באופ"א מרוצים (מהדשא לפחות): "יש דרישות לרמת דשא, יש בודקים, ציוד, רשימות מסודרות. שחקנים זרים מתרשמים לטובה, אנחנו כבר לא נראים כמו פעם", מדגיש יבלו.
באירופה, כל דבר קל יותר כשזה קשור לכדורגל. "באנגליה או בגרמניה יש דשא אחד לעונה", אומר עגייב. "האקלים שלהם יותר נוח, והפגרות ארוכות". בישראל? יש מאבק מול לוח זמנים קשוח, תנאי אקלים שהופכים את הסיפור הזה למשימה כמעט בלתי אפשרית וגם קושי תקציבי. "יש לנו פגרה של 18־17 יום, אנחנו צריכים לפחות 20 עם מזג אוויר שלא הורג דשא כל יומיים", הוא מוסיף. "אבל איכשהו זה צומח. נותנים תגבור תוך כדי עונה ומסתדרים".
לחשוב מחוץ לקופסה
אז האם הדשא של השכן לא באמת ירוק יותר? מוקדם להכריז.
את תרבות השזרוע בארץ אפשר לייחס במידה רבה לאדם אחד, שלמה דויטש. דויטש, קבלן דשא של מגרשי כדורגל והאיש שהביא ארצה את השזרוע לפני יותר מ־30 שנה, מספר: "כשהייתי מומחה דשא צעיר, התחלתי לעבוד עם מגרשי כדורגל בעולם וראיתי שבאירופה הדשא נראה הרבה יותר טוב. אמרתי – למה לא פה אצלנו? ומכיוון שיש דשא חם, כמו שיש לנו בארץ, שמתפתח רק בקיץ, ויש דשא קר – מזרעים – שצומח מהר, צריך לחשוב מחוץ לקופסה. ואז הבנתי משהו – צריך לשלב ביניהם".
איך זה עובד בשטח? בשלב הראשון של השזרוע מכסחים את הדשא הקיים עד לגובה של כמה מילימטרים בודדים, לאחר מכן מאווררים את הקרקע, פעולה שמאפשרת למים ולשורשים החדשים לנשום – ואז מפזרים זרעים של דשא חדש.
"פעם, לפני הרבה מאוד שנים, כשהטלוויזיה בארץ רק התחילה לשדר משחקי ספורט, עשיתי פעם חצי מגרש על חשבוני", הוא מספר בחיוך. "רציתי שיראו את ההבדל. במרכז המגרש היה ירוק, ובצדדים – צהוב כזה. על הפנים. השדרנים בטלוויזיה לא הפסיקו לדבר על זה. משם זה תפס, הייתה טרפת סביב השזרוע - פתאום כולם רצו ירוק! לא אשקר, זה גם הכניס לי לא מעט כסף".
האנקדוטה הזאת אולי נשמעת קטנה ומשעשעת, אבל היא הייתה הרבה יותר מזה. היא סימנה שינוי תפיסתי. המגרשים בארץ, שפעם לא היו מטופחים, הפכו בהדרגה לאתרים שמתקרבים לסטנדרטים אירופיים. בזכות אנשי תחזוקה ותשתיות עקשנים שהבינו שאצטדיון יפה זה לא רק יציע חדש, זה קודם כל דשא טוב.
עתיד היברידי
מאז, סטופקס רבים עברו על המשטח הירוק ובשנים האחרונות מתחילים בישראל לאמץ גם טכנולוגיות חדשות, כמו דשא היברידי – שילוב בין דשא טבעי לסינתטי, מה שמחזק את השורשים. הפתרון הזה מאפשר עמידות גדולה יותר לשימוש רצוף, וגם מונע קרחות באמצע העונה. באירופה כבר כמעט כל האצטדיונים עברו לשיטה הזאת, ובישראל זה רק מתחיל. "זה העתיד", אומר עגייב. "זה עולה הרבה כסף, אבל שווה כל שקל. זה מאפשר להשתמש באצטדיון כמעט בלי הפסקות".
ומה יעלה בגורלו של הטרקטור? "הטרקטור עושה בישראל את השזרוע, אבל בחו"ל כבר כמעט שלא משתמשים בו", מסביר עגייב. "הוא כבד מדי, יוצר צפיפות בקרקע ופחות אווריריות. שם עושים הכל ידנית, רק שצריך לפחות עשרה עובדים. אצלנו? בקושי אחד. תקציבים זה באמת כל הסיפור". אבל למרות הקשיים, בהתאחדות הכדורגל גאים: "הדשא אצלנו ברמה מהגבוהות בעולם. וכמו שהעולם הולך לכיוון של דשא היברידי – חצי טבעי, חצי סינתטי, גם אנחנו נלך בעקבותיו".
בנוסף, נכנסות מערכות השקיה חכמות, שמודדות לחות וטמפרטורה, ומאפשרות לחסוך מים. שהרי "השקיה בתקופה הזו היא קריטית" אומר יבלוקובסקי. "צריך כמעט פי שלושה מים מהרגיל". בהתאחדות מספרים שאופ"א אפילו נותנת מענקים למדינות שעושות פרויקטים סביבתיים. "זה הכיוון, רק צריך שמישהו ישקיע".
עניין נוסף הוא הגיזום – לדשא חורף יש גובה אידיאלי של כ־20 עד 22 מילימטרים, שמבטיח תנועה חלקה של הכדור ואחיזה טובה לשחקנים. "אסור שהדשא יגיע ל־24 מילימטרים, אז הכדור נתקע טיפה ויותר קשה לרוץ איתו. יש מדידות מיוחדות, בטח לפני משחקים בינלאומיים", אומר עגייב. והלו"ז צפוף, אם מתעכבים אפילו ביומיים, המגרשים עלולים לא להיות מוכנים עד למשחק הראשון של אחרי הפגרה.
מאיפה שלא תסתכלו על זה, עונת "המייק־אובר" של האצטדיונים, פגרת השזרוע, מורכבת מאינספור היבטים שמתנקזים לרגע שבו 22 זוגות נעליים עולות על המגרש ומנסות לכבוש גול. מדובר בעונה שהפכה ללב הפועם של הכדורגל, רק שהיא מתרחשת בשקט־בשקט, מתחת לפני הדשא.
בזמן שהאוהדים מחכים לחזור ליציעים והמאמנים מחפשים איך לשפר את התיאום הקבוצתי וחזרת הפצועים, יש עשרות אנשי מקצוע שעובדים על איכות הדשא הישראלי ושתכלס, בלעדיהם, אין ליגה. או כמו שיבלו אומר: "מושלם זה לא, אבל זה מה שיש – ואצלנו זה כבר לא מעט".
פורסם לראשונה: 01:30, 16.11.25
