כשחושבים על זה, יש מעט תהליכים שקורים בישראל, המתקבלים בחשדנות כמו השזרוע במגרשי הכדורגל שלנו. אולי זה בגלל שהמשמעות המיידית היא הפסקה מהאסקפיזם הזול והמזוקק שהכדורגל המקומי מספק לנו (ועוד בשביל הסבל שכרוך בצפייה במשחקי נבחרת ישראל), ואולי זה סתם כי המילה עצמה נשמעת כמו משהו שהומצא רק כדי להציק לנו. כמו שדרוג למשל, כשמנסים לרמוז לנו שהסלולרי שלנו כבר עתיק מדי.
בנוסף, קצת כמו אלרגיות מפחידות לילדים בגיל גן, גם השזרוע מרגיש כמו משהו שנכנס לחיינו רק בשנים האחרונות, ועוד מצליח להרוס לנו את הנוסטלגיה. את הזיכרון הזה של ערוגת החול הקטנה שתמיד כיסתה את רוב רחבת החמש, כמו מחצלת פרטית שהשוער פרס כדי לעכב חלוצים שרצו להיכנס אליו הביתה. יש לי חבר מהיציע שעד היום בדקות האחרונות של תוספת הזמן תמיד צועק לשחקנים שלנו "להעיף לבוץ!", כשהוא בעצם מתכוון להגביה כדור לאזור הכללי של הרחבה ולקוות לטוב.
אז האם באמת מדובר במזימה חובקת עולם של מומחי גינון, או שמא רק בהמצאה ישראלית לא מובנת כמו מחיאות כפיים בנחיתה של מטוסים בנתב"ג? איך ייתכן שהמדשאה בחצר הבניין שלי נראית מדהים כל השנה מבלי לצאת לחל"ת בכל נובמבר, ולמה לפעמים המגרשים שאחרי השזרוע נראים בכלל כאילו ניצלו את הפגרה כדי לשתול בהם חומצה גופרתית?
שוחקים את המגרשים
את כל השאלות החשובות האלה זרקתי על דורון צור, מתוך ידיעה ברורה שהוא יתמודד איתן בקלות. אחרי הכל, מדובר באגרונום עם למעלה מארבעים שנות ניסיון בעבודה עם מדשאות ספורט בארץ ובעולם, ורזומה שכולל עשרות מגרשים מיוון, דרך רומניה, בולגריה, קריית־אליעזר, טדי, מקדוניה, ואוסטין טקסס.
דורון, בוא נדבר דוגרי, מה כבר יקרה אם לא נשזרע?
"אז ככה", דורון מתחיל איתי עם סקירה גיאוגרפית־אקלימית. "אזורי גידול הדשא בעולם מחולקים למעשה לשלושה אזורים. הראשי זה מה שנקרא האזור של דשאים קרים, השני זה של דשאים חמים, ולדאבונה של מדינת ישראל, אנחנו נמצאים במה שנקרא אזור הביניים. הבעיה שלו היא שלמרות שמדובר בדשא רב־שנתי, בקיץ אצלנו הטמפרטורות מאוד גבוהות, והדשא מאוד סובל, ואז בחורף - כשהטמפרטורות יורדות מתחת ל־18 מעלות, הדשא מהאזור החם נכנס לתרדמה".
מה זה אומר?
"זה אומר בפועל שהוא מפסיק לגדול. כשהוא נכנס לתרדמה, השורשים שלו לא מחזיקים, כל גליץ' יסדר לך על המשטח חתיכת שריטה ענקית, וככל שהעונה תתקדם הנזק יצטבר, גם כי יש לנו בארץ מגרשים שמשחקים עליהם, מה שנקרא, עודף משחקים פר אצטדיון. בסוף אתה תגיע למגרש שהוא שחוק עד הסוף, השחקנים ירוצו על המצע במקום על דשא, השוער ישחק בארגז חול וכולי וכולי. אגב, זה לא ייחודי לנו, כן? עושים את זה בכל אגן הים התיכון, כולל במקומות שבעבר לא עשו את זה, כי העולם מתחמם. ספרד היום משזרעת, בחלקים גדולים מאיטליה משזרעים, בקליפורניה".
אבל מה קורה בפועל, פשוט מחליפים את הדשא?
"לא מחליפים. שזרוע זה בעצם הכנסת זרעים לתוך משטח דשא קיים".
ובאמת צריך שלושה שבועות כדי להשלים את ההליך הכירורגי הזה?
"תראה, בעבר לא היו לנו פגרות שזרוע. לכל אצטדיון הייתה את תוכנית העבודה שלו, והוא התאים את השזרוע לתנאים שלו, ואם היה צריך היו מוציאים קבוצות החוצה, שישחקו בינתיים במגרשים אחרים. בישראל, באופן די נדיר, לפעמים בעלת האצטדיון היא בכלל העירייה, שלא לדבר על זה שקבוצות נוספות משתמשות בו, אז זה מייצר שיקולים נוספים. חוץ מזה, פגרות השזרוע פה הן בעצם פגרות נבחרת. כשהנבחרת יוצאת למסע משחקים אז אומרים שאם כבר יש הפסקה כפויה, אז ננצל אותה. ואז או שהולכים לים או שמשזרעים".
טוב, אני מתחיל להבין ש"מדעי הדשא" זה ממש לא מה שחשבתי.
"דשא מקצועי זה תורה שלמה. זה לא רק לדשן, וזה לא רק לזרוע, זה מכלול שלם של דברים. קח למשל את המגרשים באנגליה לעומת מה שהיה שם לפני 15 או 20 שנה. זה לא אותו עולם בכלל, כי הם התקדמו בתפיסה ונעשו השקעות כספיות. היום בכל אצטדיון שם יש מה שנקרא 'מנהל כר דשא'. מבחינת היררכיה הוא לא מתחת למנהל האצטדיון, אלא באותה דרגה בדיוק. שתבין, עד לפני שנה וחצי היה בריאל מדריד מנהל כר דשא שהביאו במיוחד מארסנל. הם ראו מה הוא בנה שם, אז הספרדים לקחו אותו".
שינויי מזג האוויר
אני לא מכיר מנהלי כר דשא מארסנל או מריאל מדריד, אבל אני כן מכיר את אילן יבלוקובסקי, שכולם קוראים לו יבלו, והיום הוא מנהל אצטדיון מרים בנתניה. מיד בתחילת השיחה בינינו הוא מזכיר לי שגם בענייני דשא העולם כולו נגדנו, וישראל ממוקמת באזור אקלים משתנה שמונע מאיתנו פשוט לשחק על דשא חורף כמו הגויים.
כן, אני יודע, דורון כבר סיפר לי איך נדפקנו עם אזור הביניים הזה. אבל תגיד יבלו, זה נדמה לי, או שפעם, כשהייתי ילד, לא היה שזרוע? או שפשוט זרמנו עם מגרשים גרועים וזה לא הפריע לי.
"כשאני נכנסתי לענף לפני 30 שנה, כבר היה שזרוע. אתה כנראה לא זוכר את זה פשוט כי לא התעסקו בזה. אתה בא, רואה מגרש ירוק, ואתה אומר, יאללה, סבבה, ירוק יותר, ירוק פחות, אתה לא בהכרח מבין את כל התהליך, וזה בסדר. אבל ברור שיש דברים שהשתנו מפעם. היום המינהלת וההתאחדות מאוד מקפידות על הקטע הזה, עושות ביקורות, יש משקיף שמציין אם יש בעיות בדשא".
רגע, יכול להיות מצב שהשזרוע בכלל ייכשל? לא יודע, שהדשא לא ייקלט?
"תמיד צריך להמשיך ולתחזק. אם רק תשזרע אבל לא תמשיך לטפל בדשא, לדשן, לבדוק כל הזמן את ההתנהלות, מה קורה אחרי משחקים או אימונים, ברור שהמגרש ילך פארש. זה בכל זאת דבר שצומח, אם אתה לא דואג לטפל בו, אז הוא לא מחזיק".
ואחרי כל זה אתה, כמנהל אצטדיון, עוד צריך לקוות שמזג האוויר לא יהרוס לך את העבודה
"כן, לפעמים יכולים להיות נזקים רציניים. זה בכל זאת מזג אוויר. הנה, בשבת האחרונה לפני הפגרה, במשחק שהיה בנתניה, פתאום בשעה שלוש נפתחו ארובות השמיים וקיבלנו 117 מילימטר בשעה, אתה יודע מה זה 117 מילימטר בשעה?!"
אההה לא, אבל מהטון שלך אני מבין שזה הרבה.
"אתה יודע, בהרצאות שאני מעביר, יש משהו שאני עושה כדי להמחיש את זה. אני לוקח דלי ומניח אותו בתוך כיור. פותח את הברז עד הסוף, כדי שהמים ימלאו את הדלי ואז יזלגו ממנו לכיור. אבל אם אני אמלא את כל הדלי ואז ארוקן את כולו בבת אחת לתוך הכיור, המים יעמדו עוד כמה שניות לפני שיירדו בפתח הניקוז, נכון? אז זה בדיוק הסיפור עם כמויות גדולות של גשם בזמן קצר".
אוקיי, כשמסבירים לי עם דליים וכיורים אני מבין מהר יותר, זה בטוח. עדיין לא השתחררתי לגמרי מהתחושה שפגרת השזרוע היא קצת כמו אסרו חג בבתי הספר של הילדים שלי. אתה מגלה פתאום שיש חופש ולא ברור לך לגמרי למה. מצד שני, דורון ויבלו שכנעו אותי שהארץ המובטחת שלנו לא חפה מאתגרים בעולמות הדשא, ושגם אם הזורעים לא עושים זאת בדמעה, הם בכל זאת משקיעים כדי שכולו נקצור. או לפחות ניהנה מאיזה נתניה נגד באר־שבע איך שתסתיים הפגרה






