עד כמה שישמע מוזר, הדבר המשמעותי ביותר שקרה לבית"ר ירושלים בתבוסה לנתניה לא הייתה התבוסה, וגם לא החבטה הראשונה בכנף של אלמוג כהן, אלא רגע הפריצה של קומץ האוהדים למגרש. רגע של מפנה, אולי.
בתהליך שארך שנתיים בית"ר עברה שתי מהפכות: היא הפכה לקבוצת גדולה, אחרי שנים של השפלת מבט; והיא הצליחה לגייס את הקהל האמוציונלי בישראל; שזה מופלא ועדיין זה כמו לנסות לחבר רתמה לסופת טייפון כדי לשלוט בה; הרוח שמרימה אותך לגבהים, יכולה להשתנות ברגע ולטלטל אותך באוויר.
"בית"ר משקפת את פני המדינה", אומר לי אחד מאוהדי בית"ר ירושלים, "כשהמדינה נהיית יותר גזענית ואלימה, ככה גם הקהל של בית"ר. דברים שלא הייתה להם לגיטימציה לפני כמה שנים יש עכשיו, למשל להרביץ לאוהדים אחרי משחקים. פעם זה היה השוליים שבשוליים".
גם אם יש בזה משהו, ויש, קל לברוח למדינה. יותר נכון להישאר בבית"ר. נגד נתניה, הפער העצום בין הציפיות המוקדמות למה שהאוהדים ראו, יצר תזוזות של אי־נוחות בהר הגעש שביציע. כמו לבה שהחלה לבעבע. וזה עוד לפני סכנין.
"תשאל כל אוהד ביציע הבית"רי, ותגלה שהשקט בשנתיים האחרונות תמיד מרגיש מאוד שברירי. התחושה שהכל הולך להתפוצץ שוב מלווה כל אוהד. זה חלק מההוויה הבית"רית".
יש מי שבוחר להסתכל על חצי הכוס המלאה
(צילום: עוז מועלם)
הוא מהבולטים באוהדי בית"ר. אחד שידוע בכך שלא מתיישר עם הקו שטוף השנאה. אחרי עידוד גזעני, נעמד ושורק בוז; כשההמון שר "מוחמד מת ולא יחזור", הוא מאלו שלא מוותרים על צעקת המילים המקוריות: "האימפריה עוד תחזור".
הוא מציג לי צילום מרגע הפריצה של כמה מאוהדי בית"ר לדשא בבלומפילד. מה אתה רואה, שואל. אני מתאר את הפורע שבמרכז הפריים. ללא חולצה, ידיו מונפות, מסתער.
אני רואה משהו אחר, הוא אומר, ומצביע שמאלה בתמונה. יש שם אוהד משופם, שידו מונפת בתחינה לפולשים לדשא שיעצרו. רואים את הפחד במבט שלו, הוא אומר ומגדיל את הצילום. הנה פה, קצת ימינה, ממשיך, יש אוהד ששורק להם שיעצרו. ופה, מצביע, יש אוהדת מבוהלת.
"יש כל כך הרבה בבית"ר שרוצים שדברים יראו אחרת", הוא אומר, "למעשה, זה הרוב דומם. אבל כשאותו קומץ פורץ, הוא פורץ בשמי".
זה כמו הבדיחה הישנה, אני אומר לו, על אוהדי בית"ר ששרפו יציע, וכשנשאלו על כך היתממו: 'תראו איזה יופי שאר היציעים. על זה אף אחד לא מדבר'.
"אני מבין למה הפריצה למגרש תופסת את הכותרות", הוא משיב, "אבל אני בוחר להסתכל על אלה שאמרו לזה לא. אלה שצעקו 'בבקשה תחזרו'. אלה שהתחננו, 'תנו ליהנות. בשם הכדורגל אל תגררו את כולנו'".
