ערק, על האש והרבה אנשים. אתמול אמור היה ליאור אסולין ז"ל להיות בן 46, ומשפחתו ערכה לו אירוע יום הולדת – שעתיים אחרי האזכרה בבית העלמין ברעננה. מי שהכיר את אחד הכדורגלנים הצבעוניים ששיחקו בישראל יודע שזו בדיוק הדרך שבה היה רוצה שיזכרו אותו - כשהוא חוגג את החיים וכולם סביבו.
אסולין נרצח בידי מחבלים במסיבת הנובה ב־7 באוקטובר 2023. לקראת האזכרה הסבירה גרושתו, מורן, מדוע היה חשוב לה שהמפגש ייראה אחרת הפעם. "בשנה שעברה בקושי הגיעו אנשים, וזו לא הייתה אזכרה שליאור היה רוצה", סיפרה על מי שהיא מכנה "האיש הכי שמח בעולם".
"אז השנה אנחנו עושים את מה שהוא אהב: להזמין אנשים ולחגוג את החיים", היא אומרת. אבל גם ההחלטה לציין את התאריך ברוחו לא מפחיתה מהכאב. "הזמן, בניגוד לקלישאה, לא מרפא, אלא בדיוק להפך. הכל חוזר. בשבת האחרונה היה חג שמחת תורה, קמתי בבוקר ולא הפסקתי לבכות. הכל צף מחדש עם התמונות והסרטונים".
"אל תהיו עצובים"
אמור, בתו בת ה־18 של אסולין ואחותם הצעירה של רום בן ה־21 וסאן בת ה־19, מספרת שבכל יום הולדת של אביה הייתה המשפחה מתכנסת במסעדת סוהו בראשל"צ. גם השנה נפגשו שם ביום ראשון, כפי שתיכננו. "יום לפני הרצח, ביום שישי, היינו אמורים לנסוע לאבא ברעננה", היא מספרת. "אבל פיספסנו, כי הוא נסע למסיבת הנובה. הוא לא רצה לנסוע כי היה עייף, אבל החברים שלו שיכנעו אותו. זו תחושת החמצה גדולה, אבל יש סימנים וגורל, ולא יכולנו לעשות כלום. אני כל כך מתגעגעת אליו. לדבר איתו בטלפון, להתייעץ.
"אני מתגייסת בחודש הבא, בנובמבר, והוא לא יהיה לידי. אני אהיה מדריכת קליעה, והכי כואב לי שאבא לא יראה אותי במדים. הזיכרון האחרון שלי ממנו הוא שהתקשרתי לאחל לו מזל טוב, וקבענו שנדבר ביום ראשון. אם הוא היה פה, הוא היה אומר: 'יאללה, שחררו, מה כל הדרמה, אל תהיו עצובים'".
אוהבים ומתגעגעים
(צילום: נמרוד גליקמן)
בדברים שכתבה לאזכרה אמרה גרושתו מורן: "הלוואי שהיית פתאום מופיע ומתעצבן על ההספד שלי". בשיחה איתנו היא מספרת: "היו לי המון רגשות אשם, אבל הכל מכוון מלמעלה. גם אני דיברתי איתו יום לפני שנרצח. זו הייתה שיחה ארוכה שבה צחקנו וגם קבענו להיפגש. חודשיים לפני הרצח היינו בעיצומו של קאמבק. הוא הציע לי לבוא למסיבה וסירבתי, ורק בדיעבד הבנתי שזו הייתה מסיבת הנובה.
"בעשר וחצי בבוקר בשבת, 7 באוקטובר, אחיו דדו התקשר אליי ואמר שסיפרו לו שראו אותי עם ליאור במסיבה, למרות שלא הייתי שם. משם הכל נודע לנו מהתקשורת. הוא היה ברשימות, אבל אף אחד מהרשויות לא פנה אליי, לא עידכן אותי ולא דפק לי בדלת. קראתי על המתרחש ב'ישראל בידור'. הייתי בהתמוטטות מוחלטת, והאחיות שלי פנו לעיריית ראשל"צ, ששלחה עובדת סוציאלית.
"היה לי ברור שהוא רץ וברח, ושהוא בחיים. חברו שרון גורמזנו אמר שירו בו רק כדור אחד, למרות שידע שליאור נהרג. ביום ראשון בבוקר, כשהייתי בדרך למסור דגימות דנ"א, אחותו התקשרה ואמרה שזה נגמר, שמצאו את הגופה. לקח חמישה ימים להוציא אותה ממחנה שורה. חמישה ימים ישבנו שם וחיכינו שימצאו את ליאור בין אינספור גופות וכאוס.
"יש המון סיפורים על ליאור. כשהילדים היו קטנים, היה בינינו סיכום שהוא יהיה איתם בלילות ואני בבוקר. באחד הלילות הילדה בכתה, ולא הבנתי למה הוא לא מגיב. קמתי לסלון וראיתי ערימה של כריות שסידר כדי שאחשוב שהוא ישן עם הילדה. הוא בכלל לקח את הרכב ויצא לבלות. זה היה ליאור".
"חשבנו שהוא שרד". ליאור אסולין
(צילום: אורן אהרוני)
"נגמרו לי הדמעות"
"אני אצליח לדבר איתך ברור, כי כל היום בכיתי ונגמרו לי הדמעות", אומרת בתחילת שיחתנו מימי אסולין, אמו של החלוץ, ומשחזרת את הרגע הקשה בחייה: "בשבת, 7 באוקטובר, היינו בממ"ד כי התחילו אזעקות. ידידה של ליאור התקשרה לבת שלי וביקשה שאכין תיק. התחלתי לצעוק: 'ליאור מת', ואמרו לי: 'לא, הוא לא מת'. במוצאי שבת נסענו למסור דגימות דנ"א, והתחילו החיפושים אחריו. קצינה בצה"ל שראתה את כל המשפחה ישנה במחנה שורה חיפשה את הגופה של ליאור ומצאה אותה. זיהו אותו ירוי ברכב. חנן יבלונקה ז"ל, שהיה איתו, נחטף.
"חמישה ימים יצאנו מדעתנו. יש לי הקלטה של חברו שחר בן־נעים, שהתקשר לאחותו, נתן לה מיקום וחיכה שמד"א יבואו לטפל בליאור. אבל גם בשחר ירו למוות. שלוש שנים, ושום דבר לא מרפא או מפחית את הכאב. אני בקשר עם כל החברים של ליאור, כולל עומר אצילי. זו אבידה גדולה. ליאור היה האור של הבית. ילד שכולם אהבו, שומר סוד וכדורגלן מצוין".
ביום שלישי בערב קיימה מכבי פ"ת משחק הוקרה לאסולין מול מכבי נתניה. מימי מבקשת להודות לכל המועדונים שזוכרים את בנה. "אני אוהדת בית"ר ירושלים, שגם בה ליאור שיחק. היה לנו בית שמח, תמיד מלא באנשים. כל זה נגמר, נעלם, ושום דבר לא יכול לעצור לי את הדמעות".
ליאור אסולין במדי הפועל לוד
(צילום: אבי מועלם)
גורמזנו, מחבריו הקרובים של אסולין, מצא דרך משלו להנציח אותו. "היינו קוראים אחד לשני קוקו, כי אנחנו שני קוקואים", הוא משתף. "לפני שנה פתחתי מותג אופנה בשם 'קוקו 43', על שם הכינוי שלו והגיל שלו. יש בו בגדי קז'ואל ובגדים למסיבות, בתפירה אישית. זו יותר הנצחה של ליאור מאשר עסק. אני נוסע מדי פעם לקבר שלו, מדבר איתו והולך. מספר לו כמה הוא חסר ומעלה זיכרונות משותפים שלנו.
"אני זה שהכיר לו את הבנות שנסעו איתו למסיבה. הם היו חמישה, ואף אחד לא חזר: יבלונקה, בן־נעים, הילה קיילין, מרסדס עמר וליאור. גם אני הייתי צריך לנסוע איתם לנובה. היינו אמורים לחגוג לו יום הולדת בת"א ביום חמישי, יומיים לפני 7 באוקטובר. ליאור, שעבד בחוות סוסים, יצא לרכיבה עד מאוחר והיה עייף, אז הודיע שלא יגיע למסיבה בת"א. "בשישי הוא אמר לי שנוסעים לנובה לחגוג לו יום הולדת. חזרתי מאמא שלי מאוחר בלילה והודעתי לו שלא אגיע. הוא אמר לי: 'אתה לא מתבייש? קבענו'. בסוף הוא ויתר. הזמנתי לו ליום ראשון מקום במסעדה וספא".
"דמות אלמותית"
על רצף האירועים במהלך המנוסה סיפרה חגית, אחותו של בן־נעים, בעדות שפורסמה ב־ynet: קיילין נהגה ברכב, ויבלונקה יצא ממנו לאחר שנעצר סמוך לצומת מפלסים. מחבלים ירו בו, וקיילין המשיכה בנסיעה עם היתר בניסיון להימלט. בהמשך שוב נפתחה לעברם אש, ואסולין נורה בגבו בעודו ברכב. לאחר שהרכב נעצר סמוך לפרדס, בן־נעים התקשר למד"א וניסה להזעיק עזרה. כשהמחבלים התקרבו, הוא, קיילין ועמר נמלטו לפרדס והסתתרו בו, עד שנרצחו. "אני כל כך מתגעגע אליו", אומר גורמזנו.
אייל לחמן, המאמן שהיה הקרוב ביותר לאסולין מתחילת דרכו במכבי הרצליה ועד לזכייה המשותפת בגביע המדינה עם בני סכנין, עדיין מתקשה לקבל את מותו. "הוא נראה כמו דמות אלמותית. אחד שישרוד הכל, יעבור הכל ותמיד ייפול על הרגליים. נדמה שהוא עדיין איתנו, כי יש כל כך הרבה סיפורים סביבו ואהבה כלפיו. עדיין לא מעכלים ולא משלימים עם האסון הזה.
"דמות אלמותית". ליאור אסולין
(צילום: עוז מועלם )
"הוא היה אדם אהוב וקרוב ללב, עם נתינה בלתי רגילה לקבוצות ששיחק בהן ולאנשים סביבו. הלב הכי גדול שיכול להיות. הוא היה נותן הכל לחבר, למאמן או לאוהדים. אם הוא היה משחק נגד אירלנד בהפסד 3:0, זה לא היה קורה, כי הוא היה רץ ולוחץ ומשתולל.
"מעבר לזה, הוא היה חלוץ גדול שהיה בו הכל. אני תמיד אומר שאם ליאור היה יוצא מהרכב ומנסה להימלט מהרוצחים שלו, הם בחיים לא היו משיגים אותו. אני לא מזיל דמעה בקלות, אבל בלוויה שלו יצאו ממני הרבה דמעות. בקריירה הוא גם גרם לי לדמעות של שמחה".
חברו הקרוב ערן לוי מסכם: "היינו חברים 15 שנים, ואין אנשים שמשמחים ועושים הכל מהלב כמוהו. אנחנו תמיד מנסים לזכור אותו, אבל נשאר חלל ריק. יש לנו קבוצת ווטסאפ שבה אנחנו מעלים סרטונים וזיכרונות, כמו שמגיע לו. זה עדיין לא נתפס".
