מאמן אירלנד היימיר הלגרימסון, כך מסתבר, לא ישן תקופה. שנתו נודדת ממחשבות שנודדות 2,600 מיילים לישראל הרחוקה. לא איך סוגרים את מנור סולומון או אוסקר גלוך. איך סוגרים את שלוחיו של הקיצוני ימני סמוטריץ'.
אנחנו יושבים כבר 20 או 30 דקות ולא דיברנו על כדורגל, אמר במסיבת העיתונאים של ההתאחדות האירית ערב יום הכיפורים. התקופה המאתגרת בקריירה שלי, אמר.
אנחנו, מסתבר, התיק של מאמן אירלנד. ככה יצא. איך זה מרגיש להיות תיק של מישהו עם שם ארוך מאי קודר? בעיקר אחריות.
עם המידע המצער הזה נכנסנו לצום כיפור. כאילו לא היה לנו על הראש מספיק נז"א קודם, עכשיו היינו צריכים לשאת על עצמנו את העוון שמאמן אירלנד לא מאושר בגללנו. אפילו הזדמנות למעגל עיבוד איתו לא קיבלנו.
אז ראשית, הלגרימסון, תודה על הוולקאם. כאילו לא די לנו בנאומים בעצרת האו"ם, זכינו לתזכורת ממך, ערב פתיחתה של ליגת האומות, כמה אנחנו לא חלק מהאומות. כמה הכדורגל, שנועד לחבר, מרחיק כשהוא בידיים של אנשי שלום כמוך. שנית, אם כבר אנחנו בקטע של שיתוף, בוא תשמע קצת על הצרות הקטנות שלנו:
למשל איך זה מרגיש לפתוח עוד קמפיין מלאי ציפיות, בידיעה שהתקוות הולכות להתנפץ לנו לפני המחצית, כל מחצית. ככה זה הרי שישה עשורים.
למשל איזה באסה זה שכבר יותר מחצי עשור, מאז שטל בן־חיים פרש מהנבחרת, אין לנו בלם ראוי. שלא לומר הגנה.
יותר מחצי עשור בלי הגנה ראויה. נבחרת ישראל מול נורבגיה בקמפיין הקודם
(צילום: REUTERS/Bernadett Szabo)
למשל איזה מפח נפש זה שאפילו את האל־אל ישראל, שיר העידוד היחיד שלנו, אנחנו לא יכולים לשיר כבר שנים, כי פוליטית אנחנו לא יכולים לארח בישראל.
ובעיקר־בעיקר: איזה קשה זה להיות מצורע. באים לך כל מיני מתייפייפי מוסר, עם תעודת פרו, מפינות ממוזגות של כדור הארץ, ומבלי שהיו בנעליים שלך - לא חוו טרור, לא טילים, לא אימת ילדים במקלטים - מתלוננים שקשה להם, כי מסתבר שהם צריכים לפגוש אותך.
זה לא שאנחנו חיים במקום מושלם. רחוק מזה. יש המון מה לתקן. התרחקנו מעצמנו, אנחנו יודעים. וההנהגה שלנו... רק שאנחנו לא צריכים לשמוע את זה ממאמן מיוסר בעיני עצמו, מגובה בידי ראש ממשלה ממהר להיפגע, בזמן כדורגל.
אנחנו לא משחקים עם ישראל, אנחנו משחקים נגד ישראל, אמר הטאלנט במסיבת העיתונאים. כלומר: הוא לא חולק איתנו את אותה פיסת דשא, הוא נאבק איתנו עליה.
החבר־מאמן הלגרימסון, מאבקי טריטוריה יש לנו מספיק. כדורגל פחות. בראשון לצערנו אנחנו יותר מנוסים. תחליט באיזה תחום אתה בא עלינו.
לא על הליגיונרים בלבד
בואו נדבר קצת כדורגל.
נדמה לי שזו הנבחרת הטובה ביותר שעמדה לרשותו של רן בן־שמעון מאז מונה. בכל המשחקים עד היום, בלי יוצא מהכלל, הוא נדרש לטלאים. זו תהיה הפעם הראשונה, כנראה, שבה לא נרים גבה על ההרכב שיציב.
ועדיין, מעל כולם. חלאילי
(צילום: Ben Roberts Photo/Getty Images)
אלה לא רק הלגיונרים שמצאו את מקומם בגלובוס; מרבית המובילים שלנו מגיעים בכושר משחק.
ועדיין, בין גלוך שהתבגר, לדניאל פרץ שהתייצב, לרוי רביבו שהמריא, יש מישהו אחד, לפני כולם, שנחכה לראות: כשענאן חלאילי עזב את ישראל הוא היה עוד פוטנציאל. עוד ילד שרב"ש לא ספר בנבחרת. היום הוא הלגיונר הבכיר.
יש פה מבחן: מה מתוך הנפלאות ששמענו על המגן של קריסטל פאלס נוכל לראות הערב גם בנבחרת. הנטל עובר לחלאילי.
