אתה מסתכל על הבור הבלתי נתפס שנפער רק שלשום במגרש בשעריים מפגיעת רסיס באמצע אימון ילדים. פגיעה שלך תדע איזה אסון הייתה עלולה לגרום, ובכמה נפשות לעלות. ואתה מסתכל על דוח פיפ"א שנחרד מקמפיין המדיה של מכבי נתניה שעושה שימוש בטנקים ומטוסים לצד הסיסמה "יחד ננצח". אתה בוחן את האצטדיון המיותם כבר שלוש שנים של קריית־שמונה, שכנראה גם לא ייפתח בקרוב בגלל טילי חיזבאללה. ואתה מסתכל על דוח פיפ"א שנחרד מכך שמנכ"ל המינהלת לשעבר שיתף מאמר בשם "מדוע ישראל חייבת להמשיך להילחם".
אתה נזכר בחזרה שלנו למגרשים אחרי 7 באוקטובר. מהוססים, בצעדים כושלים, חסרי יכולת להבין מה מקום הספורט בחיינו, בזמן שיש כל כך הרבה נפגעים, בהם חברים ליציע, ובזמן שנלחמים בחזית. ואתה קורא את דוח פיפ"א שמבקר קבוצה ישראלית שמזמינה את אוהדיה הלוחמים לשלוח צילומים מהחזית כדי שיוצגו באצטדיון ובמדיה החברתית.
אתה מסתכל על כל אלה ועל אחרים, והשאלה היא לא על עצם נוכחות המלחמה במגרשי כדורגל – היא תהיה גם בלעדינו - וגם לא על מי הכניס אותה קודם. השאלה היא באיזו פלנטה חי הגוף המנהל את הכדורגל העולמי, שמנפיק דוח תלוש, מנותק, שנכתב מתוך אמונה נאיבית שאפשר לייצר מרחב סטרילי, בועה מנותקת, קרנות ומספרות וחיוכים, במגרש שבו נפל טיל. או ביציעים שמאוכלסים באוהדים עם לב דופק במהירות, ומתורגלים בריצה למרחב מוגן. או בעולם שבו שחקנים וקבוצות ישראליות הם יעד, ושלטי נאצה בגנותם מונפים באצטדיונים.
כמה קל לכתוב דוח מוסרני, מתחסד, במשרד ממוזג בציריך, ומדמיין לעצמך כדורגל בתנאי מעבדה. וכמה גדולים הפערים: עבור פיפ"א, מסתבר, תמונת טנק שלידו כתוב "ביחד ננצח" היא תמרון צבאי עם שוחות וביצורים בתוככי אצטדיון. עבור הישראלי הממוצע זה אקט של חוסן נפשי, במגרש ספורט שרחוק מלהיות בטוח.
כשנכתב דוח ובו פירוט של "אלמנטים לא קשורים לספורט" בזמן מלחמה, אתה מבין שבפיפ"א לא מבינים. הם לא קולטים שבמציאות הישראלית העכשווית, הכדורגל והמאבק לחיים שזורים יחד, ושהמגרש הוא גם מרחב של מפגש ועיבוד. ולפעמים, גם מרחב לנפילת טילים. אבל כן, בואו נשתוק ביציע מול זה, ונדבר רק ספורט.
2 צפייה בגלריה
יש את החלק שבו פיפ"א צודקת: העניין של הגזענות הלא-מטופלת במחוזותינו
(צילום: עוז מועלם)
זה חלק אחד של הדוח, ויש את החלק שבו פיפ"א צודקת: העניין של הגזענות הלא־מטופלת במחוזותינו. גם כאן למציאות יש חלק בניכור. גזענות היא הרי ביטוי של פחד. רק שזה יהיה נוח מדי להיאחז באווירת השנאה, שממילא לא החלה בשנתיים וחצי האחרונות, כדי לתרץ דבר שקורה ולא מטופל לעומק יותר מדי שנים. שירים גזעניים, סיסמאות איסלאמופוביות – הכל נכון, ושום דבר מזה לא זכה לטיפול שורש. זה שבשנת 2026 רוח "לה פמיליה" דומיננטית ביציעי בית"ר ירושלים זה כישלון. לא רק של הקבוצה, גם של אלו שמנהלים את הכדורגל שלנו. מבאס במיוחד לשמוע את זה ממנותקים משווייץ.
