זה משחק עונה שיכול להגדיר תקופה חדשה בכדורגל הישראלי. לא פחות. לא כי הוא יכריע סופית את האליפות, ולא כי מיד אחרי השריקה ישראל תחזור באורח פלא לשנות ה־90, אלא כי הוא נותן פתאום תחושה של משהו שכבר שכחנו איך הוא נראה: צמרת אמיתית. לא שתיים וחצי קבוצות, לא ליגה שבה מראש יודעים מראש מה משחק העונה.
במובן הזה, המפגש מחר (20.30) בין הפועל באר־שבע לבית"ר ירושלים הוא המצאה מהפכנית שעד כה לא הבנו איך אפשר לחיות בלעדיה. יש כאן הזדמנות לראות שתי קבוצות שמרגישות גדולות באמת, לא בזכות הקהל ולא בזכות ההיסטוריה אלא בזכות היכולות המקצועית נטו. באר־שבע הפסיקה להתנצל על מקומה כאן כבר בעונה שעברה, לבית"ר לקח זמן אבל בסוף גם ברק יצחקי אמר "אליפות".
ברור, צריך להגיד גם את המובן מאליו: זה רק משחק אחד. יש עוד שמונה, הכל יכול לקרות וכו'. אבל זה בסך הכל סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו כדי להירגע. כל אוהד הופך למאמן שרואה לטווח הרחוק. אז הנה הקלישאה ההפוכה: יש משחקים שגם אם הם לא קובעים רשמית, הם משנים משהו בתחושה. ואם תהיה הכרעה, אז אחת מהקבוצות תצא ממנו עם הצהרה ולא רק עם נקודות, שום דבר כבר לא ייראה אותו דבר. אז בבקשה, תחסכו מאיתנו את "יש עוד הרבה משחקים".
נכון שזאת כבר לא חוכמה גדולה במיוחד לנצח את מכבי ת"א העונה, אבל באר־שבע הציגה נגדה את המשחק הכי טוב שלה. היא הרגישה כמו אלופה מהמחזור הראשון, אבל כשהיא תסתכל אחורה על העונה הזו היא תיזכר במשחק בבלומפילד ותחייך. לא "הבלתי שבירה" של העונה שעברה, אלא קבוצה חדה ואכזרית. בלתי עצירה.
קאנגווה נגד אצילי
ובמרכז כל זה עומד קינגס קאנגווה, שכבר מזמן הפסיק להיות "זר שובר שוויון" בליגה והפך לתופעה שקשה להסביר. הוא הראה בפעם המיליון שהוא יכול לעשות פחות או יותר מה שהוא רוצה מול הגנות ישראליות. לקחת כדור מאמצע המגרש, לדהור לשער כאילו לחוקי הפיזיקה יש סעיף קטן שלא חל עליו, ולגרום לך לתהות אם הוא באמת כל כך מהיר או שפשוט אף אחד לא באמת מאמין שאפשר לעצור אותו. אתה גם לא תמיד יודע אם הוא באמת עד כדי כך גדול, או שהליגה עצמה כבר קטנה עליו.
השאלה המתבקשת היא כמובן למה הוא לא עושה את זה כל הזמן. למה יש רגעים שבהם הוא נראה כמו שחקן שיכול לשחק בכל מקום, ורגעים שבהם הוא כאילו בוחר להיעלם מתוך נימוס. כנראה שגם לו כבר נמאס לשחק על הילוך שלישי. הוא נכנס למוד פלייאוף, ובאר־שבע כולה נכנסת יחד איתו.
היא מצולקת מהעונה שעברה, וזה ניכר. אבל אם כבר למדנו עליה משהו, זה שמשחקים גדולים אף פעם לא היו הבעיה שלה. הבעיה הייתה מה קורה אחריהם. האם היא יודעת לקחת את הרגע הענק ולהפוך אותו לרצף. האם היא מסוגלת לא רק לנצח במשחק עונה, אלא גם לשאת את המשקל שמגיע יום אחר כך. חמש נקודות הפרש זה יפה, אבל זה לא חסין מכלום. ובכל זאת, כשקאנגווה נמצא בכושר כזה, לך תרדוף אחרי באר־שבע. אם צריך להמר על שחקן אחד שיכריע את כל המאבק הזה, זו באמת הבחירה הכי קלה שיש. הוא גם שחקן ההתקפה היחיד שלה שהיה משתלב בלי למצמץ בשושלת האליפויות של ברק בכר.
ובית"ר? לבית"ר יש קלף שאי־אפשר ללמד, ואי־אפשר באמת להתכונן אליו: עומר אצילי. אחד משחקני הליגה הכי טובים בכל הזמנים. מאותה הטעיה הוא כבש עשרות שערים. תן לו כדור מ־30 מטר באוויר והוא יכול לשים אותו בחיבורים. אין לו באמת תפקיד על המגרש. חלוץ? קיצוני? קשר התקפי? כמו כל שחקן ענק, ההגדרות האלה כבר לא בשבילו. גם ירדן שועה יכול להכריע, אבל הרזומה של אצילי מחייב לבחור בו הפעם.
אפשר לדבר על תוכניות משחק, אפשר לדבר על המנטליות הנכונה, על הפסיכולוגיה, על המערכים, וכמובן על ההשפעה של המאמנים. גם הם יודעים שבסופו של דבר כל העניין יסתכם בשניים־שלושה שחקנים, והשאלה המרכזית היא באיזה מצב רוח הם יקומו בבוקר המשחק.
