יש ספורטאים שהעוצמה האמיתית היא בשקט שלהם. ליאור רפאלוב הוא אחד כזה. זה כוח העל שלו. כוח של אחד שעבר דבר או שניים בחייו (ארבע אליפות בישראל ושתיים בבלגיה אם אתם מתעקשים), ולא עשה מזה סיפור. כוח של אחד שיודע מה הוא שווה. יודע מה יש לו ברגליים, בראש, בלב. האמת הפנימית שלו חזקה מהנסיבות.
תנסו להיזכר מתי ראיתם את רפאלוב יוצא מעצמו? רודף אחרי שופט באמוק, פותח על מאמן בתקשורת, דורך על ביטחון של חבר לקבוצה? זה לא הטיפוס. הוא גדול מאלה.
גם כשלא נספר עבור נבחרת ישראל כפי שהיה ראוי שייספר - בשנים המדהימות והרחוקות מהעין שבהן כבש את בלגיה וזכה בנעל הזהב - השקט של העוצמה שלו דיבר. אנחנו אלה שלקח לנו זמן לשמוע. רק כשחזר ארצה, למכבי חיפה, לפרק המסיים של הקריירה, נדמה שהבנו באמת מיהו - ובעיקר מה הפסדנו.
בסוף, בגיל 39 רפאלוב היה אמור לשמש שגריר כבוד על הדשא. לרוץ ב־20 הדקות האחרונות. למען הקהל, למען ימים עברו. ועדיין, כאילו לא עברו 20 שנה מאז עלה לבוגרים של מכבי חיפה, פגשנו וירטואוז חד. פגשנו אחד שהבין שזה עדיין לא הזמן לנוח. צו השעה הוא שיהיה בשביל החברים האבודים שסביבו. בשביל הקהל המתוסכל בירוק.
3 צפייה בגלריה
באמת אין אגדות כמו ליאור רפאלוב
(צילום: Vincent Van Doornick / Isosport / Getty Images)
לכוכבי כדורגל גדולים יש שתי דרכים לסיים קריירה: יש את אלה שעולים לדשא כדי לשמר את המעמד. את הכדורגלן שהיו פעם. ויש את אלה שגם כשהברכיים לא סוחבות, הגב כואב - רצים למען משהו גדול מהם, הקבוצה.
בשקט שלו, במנהיגות, באצילות, בחדות הפעולה, הוא הפך לכלי הכרחי בהתקפה של ברק בכר. מכבי חיפה פשוט נזקקה לו, כפי שהיה נכס קריירה שלמה. לא חוכמה להתפעל מאישיות של שחקן כשהוא באולימפוס של חייו. כשהכל הולך. את הגדולה של רפאלוב גילינו אחרי שיאו, כשאף אחד לא באמת בנה עליו, ובכל זאת הפך לזה שהחזיק את האמונה, חלום האליפות, הרבה לפני שהפרויקט של ברק בכר קרס לתוך עצמו.
שערי קלאץ', בישולים חכמים, קור רוח, הגול המכריע בגמר הגביע הבלגי, במדי אנטוורפן נגד קלאב ברוז' רק לפני חמש שנים. רפאלוב באמת היה אחד הגדולים אצלנו. ובעיקר אחד הגדולים שלא עשו מעצמם סיפור. גם היום ספק אם נמצא אוהד חיפה אחד ששלם עם הפרישה; שלא חושב שמספר 11 היה יכול לתת עוד שנה, בטח אחרי זו הנוכחית.
אבל רפאלוב כמו רפאלוב פורש בקלאס. בלי איומי תחזיקו אותי, בלי סאגות, בלי משחקי דווקא ומגיע לי - כמו שאנחנו רואים אצל אחרים - בעיקר לא מעמדה של נחיתות. בגלקסיה שלנו משייטים הרבה כוכבים שאורם כבה מזמן. כוכבים דועכים ונופלים. רפאלוב בוחר לעזוב כשאורו בוהק. כשהוא במרכז הרקיע.
מכבי חיפה הנוכחית כבר לא נותנת סיבות לאוהדים שלה להמשיך לראות אותה. אם יש בכל זאת מישהו שבשבילו כדאי להגיע עד הסוף - זה רפאלוב. מגיע לו שייפרדו ממנו כמו שצריך. מגיע לו שלא נפספס אפילו דקה מהזמן שנותר לו על הדשא.
ברעש הבלתי נגמר סביבנו, בכדורגל שלנו, הוא היה אי של שקט. באמת אין אגדות כמו ליאור רפאלוב.
פורסם לראשונה: 01:30, 16.05.25
