"מה שאני אוהב בקבוצה, זה שהאנשים פה מתישים אותך לטובה. אתה מסיים אימון מפורק פיזית, סוף־סוף מגיע הביתה והגוף ורוצה לישון. אתה מתנקה פה מכל מיני רעשים שמפריעים לך כל הזמן. נוצרו פה חברויות". מי שחתום על המשפט החשוף הזה הוא ג'רמי אזולאי, ירושלמי בן 42 ואב לארבעה, שנפגע בשירותו הקרבי. "הרעשים שמפריעים" הם סממני הפוסט־טראומה שהוא סוחב. הקבוצה היא המענה הכי טוב שיכול הכדורגל לתת לאנשים כמו ג'רמי.
על החולצות של החבורה שמתאמנת מופיע הלוגו "הפועל מגדלור ירושלים", קבוצה המורכבת מאנשים שסובלים מפוסט־טראומה, כאלה שחזרו משדה הקרב הלומים, ולצידם גם שורדי פיגועים ותאונות. או כמו שהגדיר רון כהן, אחד מחברי הקבוצה: "אנשים שסתם היו במקום הלא הנכון בזמן הלא נכון".
"מקבלים אותך כמו שאתה"
הפרויקט נולד לפני כשנתיים בחסות הפועל ירושלים. ליאור חוג'ה, שמנהל את הפעילות החברתית במועדון, פנה למרפאת "מטיב", מרכז לטיפול בטראומה, והציע להם שיתוף פעולה שבמסגרתו הפועל ירושלים תקים קבוצת כדורגל שתערוך אימונים ומשחקים במקביל לסדנה טיפולית שאותה יעברו המשתתפים.
"המטרה בפעילות החברתית שלנו היא תמיד לגעת באוכלוסיות קצה", מסביר חוג'ה. "אחרי 7 באוקטובר הרבה אנשים נכנסו למעגל הפוסט־טראומתי. החלטנו שדווקא בגלל שהם 'שקופים' אנחנו אלה שנראה אותם ונעניק להם מעטפת. הצענו למרפאת מטיב, שפועלת תחת בית החולים הרצוג, להקים קבוצה שבה המטופלים ישחקו כדורגל וגם יקבלו מענה טיפולי. המודל הוא לכנס את כולם פעם בשבוע, לקיים אימון מקצועי עם המדים של הפועל ירושלים, ואחרי האימון יש התכנסות בשיתוף שני עובדים סוציאליים, שבה כל אחד פורק את מה שיש לו על הלב בלי פילטרים ובלי שום שיפוטיות".
חוג'ה הוסיף על התהליך המורכב: "אנחנו מנהלים את הפרויקט עם בקרה ומדידה, וכל שחקן שהגיע לקבוצה עבר ראיון עומק כדי לבדוק האם זו האכסנייה שמתאימה לו. יש לנו דיאלוג פורה עם העובדים הסוציאליים של מטיב, שנתנו לנו הדרכה לגבי התנהגויות של פוסט־טראומה, כולל הדרכה למאמן טל תבריזי כיצד להתנהל מול חברי הקבוצה. פרויקט הפוסט־טראומתיים במרפאת מטיב נקרא 'מגדלור', וככה נולד השם הפועל מגדלור ירושלים. כרגע יש בה 15 שחקנים".
באחד מערבי רביעי, המועד השבועי שבהם מתקיימים האימונים, הגענו לבית הנוער העברי למפגש עם שחקני הפועל מגדלור ירושלים. כר הדשא, הכדור והמדים של הפועל ירושלים הם לא פחות מגלגל הצלה עבורם. חלק מהם, מטעמים ברורים, בחרו שלא להיחשף."נפגעתי בשירות הצבאי הסדיר שלי בשנת 2005", מספר ג'רמי אזולאי. "השירות היה בשכם, שהייתה אז בירת הטרור. שירתתי כחובש ולוחם, מה שאני מגדיר 'ערבוב של כל הטוב שהצבא יכול להציע'. עברתי שם דברים קשים מאוד. הוכרתי כנפגע פוסט־טראומה ונכה בשנת 2021. הפוסט־טראומה שלי באה לידי ביטוי בחרדות, אי שקט, קושי מתמיד בשינה ודריכות גבוהה.
"ראיתי פרסומים שמקימים קבוצת כדורגל לפוסט־טראומתיים, ועוד בהפועל ירושלים שאני אוהד מילדות, והחלטתי להצטרף. פה אף אחד לא שופט אותך או מנסה לדובב אותך. מקבלים אותך כמו שאתה. אנחנו לא קבוצת תמיכה ואף אחד לא כועס עליך אם הגעת לאימון אחרי יום קשה והפרצוף שלך עקום. ההכלה כאן היא בלתי נגמרת".
לצידו של אזולאי יושב הכלב הטיפולי שלו, סול. שחברי הקבוצה כבר מגדירים אותו כ"קמע שלנו". צריך לראות כדי להאמין איך סול זוקר אוזניים כשאזולאי מדבר, איך הוא זז ממנו כשאזולאי עולה על כר הדשא לאימון, ושומר איתו על קשר עין בזמן ששאר חברי הקבוצה משתעשעים עם סול בכדור.
ידידיה שיימס (32), ירושלמי שעקר לאחרונה ליפו, נפצע במבצע צוק איתן ב־2014. "לקח לי זמן להבין מה עובר עליי, ועם מה אני מתמודד כשקיבלתי את ההכרה ממשרד הביטחון כפוסט־טראומתי רק סמוך מאוד לאוקטובר 2023", הוא משתף. "אני גם אוהד הפועל ירושלים, והבנתי שהקבוצה הזו היא אחלה מסגרת, אז הצטרפתי והיום כל המשפחה ואשתי יודעים שברביעי בערב אני לא מוותר על הנסיעה לירושלים והמפגש עם החבר'ה. אני עדיין עושה מילואים כרס"פ בצנחנים, אבל לא כלוחם. יש כאן בקבוצה שלנו אחווה שהיא לא פחותה משום יחידה בצה"ל. אנחנו חברים אחד של השני, אנחנו מטפלים אחד בשני ובעצמנו באמצעות שיח וחברות, והביחד שלנו הוא הריפוי הכי טוב שיכול להיות".
רון כהן (36) נפצע בפיגוע בקו 14 סמוך לגן הפעמון בשנת 2004. "נפצעתי וגם איבדתי את הראייה בעין שמאל", הוא מספר. "ליאור חוג'ה, חבר קרוב, הציע לי להצטרף ופתאום במסגרת הזו כל מה שהיה עצור אצלי 20 שנה ויותר – התפרץ החוצה. כל פסיכיאטר אומר שפעילות גופנית עוזרת לפוסט־טראומה, וזה מדויק לגמרי. חשוב לי להגיד שפוסט־טראומה לא מתעוררת רק בשדה הקרב, אלא יכולה להתפרץ בעקבות אירוע יומיומי. בקבוצה הזו אין סיפורי מורשת קרב, לא שואלים למה באת ואין מדרג חוויות גבורה. מי שיש לו פוסט־טראומה מכל סוג שהוא, פשוט מוזמן להצטרף אלינו. בכנות, לא תמיד יש לנו כוח לאימון או להתכנסות, אבל תמיד כשחוזרים הביתה מרגישים שזה אחד הדברים הכי טובים שקרו לנו".
"לא מוותר להם על שום תרגיל"
הפועל מגדלור ירושלים עדיין לא משחקת במסגרת ליגה כלשהי, אבל יוזמי הפרויקט עובדים על הנושא במרץ. המאמן טל תבריזי, עם עבר עשיר במחלקות הנוער של הפועל ירושלים ובקבוצת הנשים של המועדון, סיפר כי התגייס לפרויקט מתוך תחושת שליחות.
"פוסט־טראומתיים מרגישים שהם לבד, וכאשר הם נחשפים ומתנהלים בקבוצה, עם אנשים שעברו חוויה דומה, זה גורם להם לתחושה ואווירה אחרת", הוא מסביר. "חשוב להם להראות ולהוכיח, לעצמם בעיקר, שהם מסוגלים להצליח או לבצע פעולות במסגרת אחד עם השני ובשביל השני. שיהיה ברור, עם כמה שאני מעריץ אותם ורואה בהם השראה, אני לא מוותר להם על שום תרגיל ושום מבחן טקטי. הם יודעים שהם באים לעבוד קשה כדי למקסם את היכולות שלהם".
מאיה פרקנפורטר, שמלווה את הפרויקט מטעם הפועל ירושלים, תיארה איך במשחק אימון שקיימה הקבוצה הם נתקלו ביריבה אגרסיבית ששיחקה בברוטליות: "ברגע שהשחקן הראשון שלנו חטף פגיעה בגלל משחק מלוכלך, כל הקבוצה ביחד התעמתה עם הקבוצה השנייה ופוצצה את המשחק. הם אגרוף אחד, והם שומרים אחד על השני. יש כאן אנשים מרקעים שונים, עם פוסט־טראומות מגוונות, אבל אף אחד לא מנסה לרחם על עצמו או לרחם על החבר שלו. מי שרוצה פירוש לסלוגן 'אחד בשביל כולם' שיגיע לראות אימון או התכנסות שלנו ויבין".
מעבר למאמן, שני עובדים סוציאליים מטעם מרפאת מטיב מלווים את הקבוצה, אריאל בן אהרון ויוליה גופמן ויגודה. "בסוף כל אימון, על תה ועוגיות, אנחנו מנהלים חלק טיפולי של שיח קבוצתי בן חצי שעה", מסביר בן אהרון. "כל אחד מספר את שעל ליבו, משתף בחוויות. יש רגעים של צחוק ויש רגעים שהם מצמררים בפתיחות שבה כל אחד מספר על היומיום שלו. יש גם לפעמים מקרים של הבנה עיוורת ללא מילים על מצב הרוח של אחד המשתתפים".
בן אהרון מוסיף על חשיבות היוזמה: "הקבוצה הזו הוקמה כדי לייצר מרחב נוסף למטופלים פוסט־טראומתיים. המטרה היא להחזיר את המשתתפים לתפקוד תקין ולגרום להם לחיבור לגוף, תוך כדי התנסות ועיבוד של חוויה שתטיב איתם. זה חלק נכבד מהשיקום שלהם".
"כל משחק זה קריעת ים סוף"
ויש עוד עניין חשוב לא פחות. ג'רמי, אוהד הפועל ירושלים, נמנע במשך תקופה ארוכה מלהגיע ליציעי טדי. "הרעש, התופים של הקהל, הכריזה, כל אלה הם דברים שגורמים לי ללחץ ולפאניקה, שלא לדבר על ההמוניות והדוחק", הוא מספר בפתיחות. "בשלב מסוים, הילדים שלי כבר לא הבינו למה אני מסרב לקחת אותם לטדי. מה יכולתי להגיד להם, שאני מפחד? כשכבר הגעתי, היו שואלים אותי: 'למה יש לך כלב? אתה לא עיוור'.
"הבנתי שאין ברירה: פניתי להפועל ירושלים והסברתי להם שבשבילי להגיע למשחק כדורגל זה כמו קריעת ים סוף. בהפועל נתנו לי מענה מלא: חניה צמודה, כניסה דרך שער השחקנים, צמיד מיוחד שמקנה את הזכות לרדת ל־VIP כדי להתבודד וכמובן לשבת בכל פינה באצטדיון, העיקר שתהיה מרוחקת מרעש והמוניות. אפילו קנאביס רפואי שיש לי באישור אני יכול להכניס וכמובן את סול הכלב. התנהגות כזו, כמו גם הקבוצה שלנו, הופכת אותך מאוהד מן המניין למשפחה, משפחה ששומרת עליך".
