הרגע שבו אליניב ברדה פוטר מהפועל באר-שבע לא היה רק רגע מקצועי. זה היה רגע של שקט. שקט מהסוג שמגיע אחרי רעש גדול. מהרגע שברקת הודיעה לו שהוא לא ממשיך, עברו 50 שניות. בדרך חזרה דרומה, כשאביו נהג לצידו, הוא כתב את הודעת הפרידה שלו. "אני מסיים תקופה רצופה של 11 שנים", כתב. "נפרד מהמקום שהיה לי לבית". וכשהמועדון ממשיך הלאה – אתה נשאר לבד עם עצמך.
זה רגע מסוכן. כי שם נגמרות הרבה קריירות. בפניו עמדו שתי אופציות: לנדוד בין קבוצה לקבוצה, או לחכות – לשבת בבית כמה שצריך ולבחור את הפרויקט המתאים. הוא בחר בדרך השנייה. אבל אצל ברדה, שם זה התחיל.
המעבר להפועל ת"א לא היה מהלך טבעי. זה לא היה מינוי נוצץ, ולא פתרון ברור. הפועל ת"א – קבוצה עם 13 אליפויות בתולדותיה – ישבה באמצע הליגה הלאומית, עם שבעה ניצחונות בלבד מ-14 משחקים. מועדון שמנסה להיזכר מי הוא בכלל.
זה היה חיבור בין שני דברים שבורים - מאמן שצריך להוכיח שהוא עדיין כאן, ומועדון שמנסה להיזכר מי הוא. יש חיבורים כאלה שלא עובדים. ויש חיבורים שמדליקים משהו. כי ברדה לא הגיע לבד. כמוהו גיא פרימור, שכיהן כמנכ"ל הפועל באר-שבע, עזב גם הוא – ומונה למנכ"ל הפועל ת"א. שני אנשים שידעו מה הם רוצים, וחיכו לרגע הנכון.
זה היה חיבור בין שני דברים שבורים - מאמן שצריך להוכיח שהוא עדיין כאן, ומועדון שמנסה להיזכר מי הוא. יש חיבורים כאלה שלא עובדים. ויש חיבורים שמדליקים משהו
ברדה לא הגיע להציל. הוא הגיע לעבוד. לאט, בלי הצגות, בלי רעש. הוא בנה משהו שהוא לא רק טקטי - הוא בנה אמונה. והאמונה הזו היא הדבר הכי נדיר בכדורגל. כי קל לדבר על שיטה, על מערכים, על לחץ גבוה. אבל קשה לגרום לשחקנים להרגיש שהם חלק ממשהו. כאן מתברר הדבר האמיתי - התקומה לא מתחילה כשדברים מסתדרים, היא מתחילה ברגע שבו אדם מחליט שהוא לא מוותר על מי שהוא היה, גם כשהעולם כבר ויתר עליו.
ואז הגיעו הרגעים. לא משחקים - רגעים. רגעים שבהם הזמן נעצר לשנייה, ורק מי שמאמין באמת נשאר לעמוד. כי דקה 90 היא לא זמן בכדורגל - היא מבחן אופי. שם מתברר מי נשבר, ומי נשאר. והפועל ת"א של ברדה לא נשברה.
עליית הליגה לא הייתה רגע שיא. היא הייתה הוכחה שמה שנבנה הוא אמיתי. והיום, כשהקבוצה בליגת העל, רחוקה נקודה אחת בלבד מהמקום השלישי - זה כבר לא סיפור על הפתעה. זה סיפור על תהליך. ועל אדם אחד שלא הסכים להיעלם.
יש משהו יפה בתקומות כאלה. כי הן לא מגיעות מרגע אחד גדול, אלא מהרבה רגעים קטנים שאף אחד לא רואה. ברדה לא חזר רק לכדורגל. הוא חזר לעצמו. ובדרך - החזיר גם את הפועל ת"א.
