עוד מוקדם לסכם עונה, לחלק צלחות או להכריז על כישלונות. אבל כדי להגיד שבית"ר ירושלים משחקת כדורגל לא מספיק טוב, לא צריך לחכות למאי. אפשר פשוט לצפות בה. קבוצה עייפה, כבויה, אפילו קצת שבעה, כאילו היא זאת שזכתה באליפות בעונה שעברה ועכשיו מתקשה למצוא סיבה לקום בבוקר. רק שבית"ר עוד לא זכתה בכלום. היא זכתה באליפות הציפיות, ובינתיים מתקשה מאוד לעמוד בהן.
קריית־שמונה הגיעה לטדי עם שבעה הפסדים בתשעה משחקים, מאזן שאמור לגרום ליריבה להריח דם. מבוא לחמישייה קלילה שתשמח את האוהדים. במקום זה, בחלקים מהמשחק היא לחצה על בית"ר כאילו הייתה פריז סן ז'רמן. שחקני המארחת נסוגו, התקשו להשתחרר והעבירו את הדקות בתקווה שמישהו כבר יודיע שנגמר. אפשר להתווכח על ההחלטה לשרוק לפנדל בדקה ה־94. קשה הרבה יותר להתווכח עם העובדה שבית"ר הביאה את עצמה למצב שבו החלטה אחת יכולה למחוק לה את הערב.
13 שערים בלבד כבשה בית"ר עד עכשיו. זה מעט מדי לקבוצה עם השאיפות שלה, ובוודאי לא מסתדר עם התדמית ההתקפית שנבנתה סביבה. מתוך ארבע היריבות הגדולות היא כבר פגשה את מכבי והפועל ת"א. מול הפועל זה הסתיים בתבוסה. מול מכבי, החמצת העונה של דור פרץ סייעה לה לצאת עם נקודה. סביב אותו 0:0 נבנה סיפור על התאוששות, אבל היה שם בעיקר משחק חלש מאוד, שלא סיפק תשובה לשאלות מההפסד להפועל ת"א בתחילת ספטמבר.
די עם התירוצים
המשחק מול קריית־שמונה היה הזדמנות להראות משהו אחר. יותר קצב, יותר יוזמה, ובעיקר יותר ביטחון של קבוצה שמאמינה שהיא טובה מהיריבה שלה. במקום זאת קיבלנו עוד משחק בו לא ברור מה בית"ר רוצה לעשות עם הכדור. המצבים הטובים הגיעו מקרנות, וצריך לתת לצוות המקצועי קרדיט על עבודה במצבים נייחים. אלא שזאת תוכנית עבודה שעובדת טוב רק אם קוראים לך ארסנל. בין קרן לקרן מותר גם לשחק כדורגל.
חצי השעה האחרונה כבר הייתה מטרידה במיוחד. בית"ר התנהגה כמו קבוצת תחתית שמצאה שער במקרה ומנסה להבריח אותו הביתה. להסתגר ולשמור על 0:1 היה פתרון מובן בתקופות אחרות של המועדון, כשהמטרה הייתה לשרוד עוד שבת. זה הרבה פחות מתקבל על הדעת אצל קבוצה שבעונה שעברה הייתה במרחק נגיעה מאליפות, ושאמורה להגיע עכשיו לשלב שבו ההשקעה, ההמשכיות והניסיון מתחברים לקפיצת מדרגה.
כאן האחריות חוזרת לעמדת המאמן. לא כל איבוד כדור הוא כישלון מקצועי ולא כל תיקו מצדיק ועדת חקירה, אבל כשאותן בעיות חוזרות, אי־אפשר להסתפק בהסברים על יום פחות טוב. קבוצה שלא מצליחה להכתיב קצב, לא מייצרת מספיק ונעלמת דווקא כשהיא צריכה לסגור משחק, זקוקה לפתרונות מהספסל. הפרויקט של בית"ר אמור להתקרב לשיאו. כרגע הוא נראה תקוע, והוויכוח על הפנדל הוא בעיקר דרך נוחה לא לדבר על זה. אם הייתה קבוצה מתפקדת, זה היה אמור להיות פנדל שמצמק ל־5:1.
הקבוצה לא פוגעת. אלמוג כהן
(צילום: גיל יוחנן )
פתאום יש תקנון
הציפיות מבית הדין של ההתאחדות נמוכות כל כך, שהחלטה תקיפה כבר נראית כמו אירוע היסטורי. התרגלנו לגוף שמתקשה לעמוד מול הקבוצות, מול הרעש ומול התחושה שכל סעיף הוא בסך הכול נקודת פתיחה למשא ומתן. לכן ההחלטה לפסוק הפסד טכני להפועל פ"ת, בעקבות שיתוף 12 שחקנים מול מכבי נתניה, ראויה דווקא למחמאה. מישהו החליט שלתקנון יש משמעות גם כשהפעלתו לא נעימה.
הרי כל התירוצים כבר חיכו על השולחן. זאת הייתה טעות, אף אחד לא התכוון, היה פנדל, אחריו הגיעה שריקת הסיום, והשחקן הנוסף לא באמת שינה את התוצאה. הכול נשמע הגיוני, במיוחד בכדורגל הישראלי, שבו "מה כבר קרה" הוא כמעט רשמי. אלא שקבוצה לא יכולה להשאיר 12 שחקנים על המגרש ואז לבקש שיבדקו אם השחקן העודף היה מספיק משמעותי כדי להצדיק עונש. האחריות לספור עד 11 עדיין מוטלת עליה. לא על השופט הרביעי.
12 שחקנים על הדשא
(צילום מסך)
התלונה של נתניה אולי נראית קטנונית למי שמעדיף שהכל יוכרע על הדשא, אבל גם מספר השחקנים הוא חלק ממה שקורה על הדשא. אין שום סיבה שנתניה תתנצל על כך שדרשה לאכוף את הכללים. אם התקנון חל רק כשההפרה שלו נראית לנו חמורה מספיק, אפשר לחסוך את ההדפסה ולתת לכל קבוצה לנסח לעצמה כמה עקרונות כלליים.
מתחילת העונה נדמה שהקבוצות מתקשות להפנים את כללי החילופים החדשים. הניסיון לקצר את טקסי בזבוז הזמן פגש מערכת שמתקשה להתרגל לכך שצריך להתארגן מראש ולבצע חילוף מסודר. זה לא אתגר בלתי אפשרי, ובטח לא דרישה מוגזמת ממועדונים מקצועניים לכאורה. הדרך היחידה לגרום להם לקחת אחריות היא להצמיד לטעות מחיר ממשי. הסברים, הבטחות ו"נפיק לקחים" כבר שמענו מספיק.
כמובן, עוד יכול להגיע ערעור שיחזיר את כולם לאזור הנוחות ויהפוך את ההחלטה הזאת להערת שוליים. אבל בינתיים מגיע לבית הדין קרדיט: הוא הזכיר לקבוצות שגם פשלה ישראלית מאוד יכולה להסתיים בעונש. לא תמיד צריך למצוא את הסעיף שיאפשר לסלוח, עכשיו נראה את בית הדין עומד מול קבוצה גדולה. יש עוד הרבה אבוקות שהולכת להיזרק לכר הדשא.
