אני מנסה לחשוב מה עבר בראש של הוגי השלט המבחיל ביציע מכבי חיפה בדרבי אמש; דגל הפריסה הסקסיסטי, שבו איור של צעירה עם חולצה אדומה-שחורה, וחמישה גברים בלבן-ירוק גוהרים מאחוריה עם המסר "בלי רחמים". מנסה לחשוב ולא מצליח. ולא יכול להתחיל לדמיין מה הרגישו נשים שנכחו במגרש. או בת 9 שבאה, יד ביד עם אבא לאצטדיון בפעם הראשונה. או רומי גונן, גיבורת הגיבורות, שאבא שלה הרגיש כאילו הדמות על הדגל היא בתו.
הימים הם ימי התרסה ומתיחת גבולות באצטדיוני כדורגל. פרשת החולצה של הפועל ת"א נגד המשטרה העלתה על נס את חופש הביטוי, שזכה להגנת בית המשפט, ובצדק. למרות זאת, בואו לא נתבלבל, התיעוב ממה שעל החולצה.
אבל גם לבחילה יש גבול.
והגבול הזה נחצה לאחרונה שוב ושוב. כל פעם בעוד חמישה סנטים של הסתה וגועל. פעם דגל שבו נראה שחקן הפועל ת"א מכה שחקן מכבי בפניו, פעם שלט שמשווה בין אוהדי הפועל ת"א לחמאס, ועכשיו זה. איור שיכול להתאים כתמונת קאבר לשיר "כל החבר'ה" של מוניקה סקס.
כל כך הרבה צריכים לעצור עכשיו ולחשוב, מעגלים שלמים: אותם אוהדי מכבי חיפה שבשם חופש ביטוי זה מה שבחרו להניף, זה מה שבחרו לשים על דגל שאמור לייצג ולהעביר מסר של קבוצה. וצריכים לחשוב האוהדים מסביב שהרגישו אי נוחות ולא התקוממו. והמועדון שלא מיהר לגנות, ובכל הכוח. והשופטים, שחקני שתי הקבוצות, שנתנו להצגה להימשך, כשממול הבושה.
ופספסה, כמובן, שוב, המשטרה, שרגישה לכבודה, אבל פחות מיטיבה לזהות את המסר הנסתר מאחורי חמישה גברים על נערה.
2 צפייה בגלריה
כשתוכיח אוהד כדורגל חם מזג על התנהגות פוגענית, קללות וצפונה, הוא יגיד שכדורגל זה לא קונצרט
(צילום: עוז מועלם)
סביר שיהיו אוהדים שלא יבינו מה הבעיה. הרי כבר שנים שרים, "הפועל זונה, הפועל מוצצת לכל השכונה".
ובכלל, כשתוכיחו אוהד כדורגל חם מזג על התנהגות פוגענית, קללות וצפונה, הוא יגיד שכדורגל זה לא קונצרט. ככה הם תמיד אומרים וצודקים. הרי זורקים פה חזיזים, ומבעירים אש, ומגדפים מכל הבא ליד.
אבל כשזה על שלט פריסה, וזה בפנים, וזה המסר, אי אפשר להתעלם. ואי אפשר לקבור. ולהגיד לא שמענו. די. הבושה צועקת. החרפה מציפה. ירוק על גבי אדום, חמישה על גבי אחת.
לא מזמן הייתי במשחק בבלומפילד. בצדי המגרש הייתה קוונית. קוונים, אלה שרצים על הקו עם דגל, הם יעד בכללי. כשזו אישה, בכלל זו מטרה אסטרטגית. הערות פוגעניות, קללות, מה שתרצו.
ראיתי, לא רחוק ממני, אבא משתיק את הבן שלו, שהצטרף להעלבות. הוא היה החריג. אם תשאלו שופטות וקווניות בישראל, תיבת פנדורה נוספת של בושה תפתח. גם את זה לא ממש עוצרים.
הדבר הנדרש כרגע הוא לבקש סליחה. סליחה מהנערה בשלט, כלומר ממה שהיא מייצגת, סליחה מכל מי שנכחה באצטדיון, או ראתה מהבית, או קוראת עכשיו, ומבינה איך כולם שתקו מול זה. סליחה בכלל. פשוט סליחה.
