הניצחון האחרון של הפועל ת"א בדרבי היה באפריל 2014. גילי ורמוט, עומר דמארי ואוראל דגני כבשו שלוש פעמים, ועוד דרבי אחד מני רבים היה לנו ביד. אני לא זוכר אם אז בלילה, לפני שכיביתי את האור, הכתרתי את המשחק בזמנו כהכי גדול או מרגש. הוא פשוט היה עוד דרבי אדום שהפועל שלי מנצחת כדרך הטבע. תחשבו על כוס הקפה ששתיתם הבוקר, שבדיעבד תהפוך לכוס הקפה האחרונה לשנים הבאות. האם בדיעבד הייתם שמים קצת קוניאק בקפה או קפה בקוניאק. אגב, מי שלא מכיר את המשפט הנ"ל של הרב הגדול אורי זוהר ואריק איינשטיין ז"ל, בטוח לא מכיר את ההרגשה של ניצחון בדרבי.
פעם היינו סופרים ימים לדרבי. היום אנחנו סופרים דקות שייגמר. עברה שנה, ועוד שנה. עשינו ילדים, צבענו את השיער בלבן, וקם דור שלם שלא יודע איך זה מרגיש. לא כי שכחו – אלא כי זה לא קרה להם. ואז הגיע הדרבי לפני שבועיים.
"כל כך קשה לכתוב דמעות", שר פעם אריק איינשטיין. בטח את הדמעות שזלגו מעיניו של ירדן, הקטן שלי בן התשע, שהרגיש לראשונה בחייו שפנדל אחד קטן יגאל אותו מכאבי רצף ההפסדים שהתחיל שנתיים לפני שנולד, וראה אותו עף לאי שם מעבר למשקוף. כשהדמעות יבשו, שלפתי קלטת וידיאו ישנה כדי להראות לו דרבי שבו הפועל ניצחה 0:1 ענק. בעודו רואה את התקציר המרגש, ירדן שאל: "אבא, כמה נגמר בסוף?" אמרתי לו שהפועל ניצחה. ושוב הוא שאל: "אבל כמה נגמר בסוף? כמה הפסדנו בתקציר?"
ואז הבנתי שעבור ירדן, יירדו דמעות, יכאב הלב, אבל הבוקר יאיר כרגיל, וכמו בתשע שנות חייו הקטנים, זה הרגש שהוא מכיר. דרבי שווה הפסד כמו היום שמאיר. "ומה יהיה הערב, אבא?" הקשה ירדן. הערב ננצח. ומקסימום אמזוג עוד קפה לקוניאק.
ואני, כאבא, תפקידי לנגב לו את הדמעות.
פורסם לראשונה: 00:38, 26.01.26
