הגדולה מכולם: ציפי רובין זכתה ב-30 מדליות פראלימפיות
(צילום: ירון שרון)
מאחורי הדלת השמאלית בקומה הראשונה של בניין קטן בטבורה של גבעתיים, לא רחוק מאיפה שאפשר היה להריח פעם שוקולד, גרה לה דיירת בת 75 ביחד עם הכלב שלה, מסי. לא תמצאו בדירה הזו שום סימן לכך, וגם אם תנברו בארכיונים תקבלו עדות קלושה לכך שפה, בדירה הסופר צנועה הזו, מתגוררת אחת מגדולי הספורטאים הישראלים בכל הזמנים. לפחות בכל מה שקשור לעיטורים אולימפיים: שמונה משחקים רצופים החל מטוקיו 1964, שבעה מהם עם מדליות, 30 מדליות בסך הכל (באתלטיקה, שחייה, טניס שולחן וכדורסל) - מקום רביעי בתולדות המשחקים הפראלימפיים, מקום עשירי בכל הזמנים במדליות זהב.
המשחקים הפראלימפיים ב-ynet - למתחם המיוחד
המדליות, כאמור, לא בנמצא. הלכו לאיבוד במעבר דירה. בלי כוונה, או אולי בגלל שלציפי רובין נמאס. נמאס מזה שמעולם לא התייחסו אליה, או לספורט הנכים ולנכים בכלל. היא כבר לא כועסת, אבל היא פגועה מכך שאמרנו לה שפשוט לא שמענו עליה עד לפני שבועיים, ובערך כל מי ששאלנו לא הכיר, ומי שכבר הכיר היה מעל לגיל מסוים וזכר במעומעם משהו על אתלטית נכה. מיטיבי הלכת זכרו הטלת כידון.
אולי זה קשור לתרבות ספורט ולאופן שבו אנחנו מתייחסים לנכים ולספורט נכים, ואולי, כפי שאמרו לנו שלושה-ארבעה ספורטאים שהתחרו והתאמנו איתה, זה קשור לאופי הצנוע והנחבא אל הכלים של רובין, הלא עושה עניין ממה שהיא עושה. ובכל זאת: 30 מדליות אולימפיות, גיוון, דומיננטיות ספורטיבית, אהבה לספורט, הישגיות ושיאי עולם לקינוח, נותנים לרובין מעמד של ספורטאית אייקונית בספורט האולימפי ובספורט הישראלי בכלל. זה הסיפור שלה.
מתחת לעץ התות
"נולדתי בתל-אביב במה שהוא היום דיזנגוף סנטר. אחות גדולה, אבא מאוד ספורטיבי. מגיל צעיר הייתי דלוקה על ספורט", היא מספרת. "בגיל ארבע וחצי קמתי וניסיתי לרדת מהמיטה, ואני לא מצליחה. אמא שלי צועקת לי שזה כלום ושאני פשוט צריכה לרדת. ואני מנסה ולא מצליחה להזיז כלום".
"יש פה פנס שמאיר על החברה הישראלית ואיך שהיא מתייחסת לנכים ולספורטאים נכים. חבל שלא היה יותר הד להישגים שלי ושל אחרים. ייצגנו את המדינה, ואנחנו דוגמה והשראה לילדים נכים"
היא אובחנה כחולת פוליו, משותקת בכל הגוף (לאחר מכן השיתוק נשאר רק ברגלה השמאלית), ואושפזה מספר שבועות בבית חולים בפרדס כץ. "זה הזיכרון הכי חזק של הילדות שלי", היא נזכרת. "ההורים שלי באו לבקר אותי עם אחותי הגדולה, הם עמדו מחוץ לגדר ונופפו לי עומדת בחלון, ואני מנופפת בחזרה. רופא בא, הכה על זרועי, וסגר את החלון. אני חושבת ששם קצת נולד החלום הספורטיבי: לא להיות שונה, להיות כמו כולם. לעשות דברים שאחרים, בריאים, לא יכולים לעשות. שאף אחד, אף פעם, לא יכה בזרועי ויסגור עליי את החלון בגלל המצב שלי".
היא חזרה הביתה, הלכה, רצה, למדה לעשות סלטות, לעמוד על ידיה, להיות אחת מכולם, רק עם התקן על הרגל. כל הילדים טיפסו על עצי התותים בשכונה, ואכלו תותים בלי סוף, היא הביטה בהם בעיניים כלות. הטיפוס על העצים הכה על זרועה שוב. "הייתי קמה בבוקר לפני שכולם מתעוררים ומתאמנת בטיפוס", היא משחזרת. "כל יום כמה סנטימטרים. באחת הפעמים שברתי את היד, וחזרתי וטיפסתי, עד שאכלתי תותים מהעץ כמו כולם".
רק שאם על החלק הפיזי היה אפשר להתגבר במידה מסוימת, שום דבר לא הכין אותה לעינוי הנפשי שעברה בשמונה שנותיה הראשונות בבית הספר. "פויה", היא מכנה את השנים הללו. "פויה", היא מדגישה ומהדהדת במילה אחת, כאילו רוצה לברוח מהשיחה על הנושא. שום דבר לא יכול היה לחסן אותה מהאכזריות הבלתי מודעת של ילדים, מהפחד שלהם מהשונה. בשמונה השנים הללו, חוץ משלושה ילדים אף אחד לא דיבר איתה.
זאת אומרת שיורדים עלייך, לועגים לך ולנכות שלך?
"הלוואי. לא מתייחסים. אוויר. פויה".
הטלת כידון, גרסת השדה
בגיל 14 גילתה את הספורט, את מועדון הספורט. שווה בין שווים. היא מתחילה לזרוק לסל, להדוף כדור ברזל ולחבוט בכדור טניס השולחן. היא מתאהבת בכידון, אבל במועדון אין מספיק מקום כדי להטיל אותו. היא עולה על הטוסטוס עם האתלטית האגדית עם השם האגדי עוד יותר, עדנה מדליה ז"ל, וביחד הן נוסעות לשדה פתוח, הכידונים בידיהן, ומטילות. בלילות היא יוצאת למועדונים או עם חברים חדשים. כשהיא חוזרת הביתה, בחורים עוברים מולה ואומרים לה: "איזה חבל", ומצביעים לרגלה. בתגובה היא מצביעה למוחם ואומרת: "באמת איזה חבל".
"כשהייתי ילדה, הייתי מתקפלת או מתפרקת מהערה כזו", היא אומרת, "ובגלל זה אני אוהבת ספורט בצורה שלא תלויה בכלום, בצורה שאני לא ממש יכולה לעבד את התחושות שלי כלפיו למלים. הוא העצים אותי, רומם את הביטחון העצמי שלי, גרם לי לשכוח לגמרי שאני שונה".
אולי שונה, רק מהצד השני: חוץ מהמדליות, היא טיפסה וצעדה, דיוושה וצלחה. אלופה. ב-1963 התקבלה, למרות חששות כבדים של המעסיקים, לעבודה בבנק. אחרי מספר חודשים, בלי היסוס, הם העסיקו כבר עוד אחד ועוד אחת.
לשבור דלתות זה הרבה עומס על הכתפיים.
"זה ככה נראה מהצד שלך. אני רק עושה דברים הכי טוב שאני יכולה".
"אני אוהבת ספורט בצורה שלא תלויה בכלום. הוא העצים אותי, רומם את הביטחון העצמי שלי, גרם לי לשכוח לגמרי שאני שונה, שאני נכה, לשכוח את כל הילדים שראו אותי בתור אוויר"
מטוקיו עד טוקיו
ב-1964 רובין נוסעת לטוקיו למשחקים הפראלימפיים. "זאת התרגשות עצומה. לקבל הכרה ביכולות הפיזיות שלך", היא אומרת, "ונוסף על כך לייצג את ישראל בדגלי הלאום. הספורט עד אז ריגש אותי כי הוא נתן לי הרבה דברים. באולימפיאדה - עם ההישגים, המדליות, ההמנון על הפודיום - פתאום הבנתי את ההתרגשות של לתת חזרה למשהו שהרעיף עליך אהבה חסרת תנאים, שנתן לי הזדמנות. תמיד, בכל תחרות, ובעיקר באולימפיאדה, תמיד התחריתי הכי חזק, לא השארתי שום דבר בגוף או בנשמה שלי. לא בגלל המדליה או שיא העולם, אלא מהפחד של הבגידה בספורט".
ועדיין יש דיסוננס בין 30 מדליות אולימפיות לבין אנונימיות מוחלטת.
"אני חושבת שחלק זה האופי שלי. אני לא ממש אוהבת את אור הזרקורים. אבל בטוח שיש פה פנס שמאיר על החברה הישראלית ואיך שהיא מתייחסת לנכים ולספורטאים נכים. מעולם לא הייתי צריכה את החגיגות שהיו עכשיו עם המדליות בטוקיו, אבל חבל שלא היה יותר הד להישגים שלי ושל ספורטאים נכים אחרים. אנחנו ייצגנו את המדינה, ואנחנו דוגמה והשראה לילדים נכים".
5 צפייה בגלריה
"חבל שלא היה יותר הד להישגים שלנו". רובין בתקופתה כספורטאית
(צילום: באדיבות ציפי רובין)
איך זה שאת לא יודעת איפה המדליות?
(צוחקת) "אולי בגלל שיש הרבה אז מאבדים קצת יחס. אתה צריך להבין שכל הסממנים החיצוניים הללו מעולם לא ממש הזיזו לי, לא ההכרה ולא המדליות. להפך: תמיד הרגשתי שאני לא נתתי מספיק מדליות לספורט בשביל כל מה שהוא עשה בשבילי. שהוא גרם לי לשכוח מזה שאני נכה, לשכוח את כל הילדים שראו אותי בתור אוויר עד שהייתי בת 14".
