ליגת הפיתוח. צמד מילים שנשמע מאיים מבחוץ, ולו רק בגלל הטרמינולוגיה שנלווית אליו – הג'י־ליג זה מקום ש"יורדים" אליו, ש"נשלחים" אליו. יש מסביב למפעל הזה הילה של סיביר, שאם תצא לערבות הפרקט שלו לעולם לא תחזור. ליושינקה, ליושינקה, מדוע לא חיכית לו?
אבל שווה לליושינקה לחכות. אמנם ישנם שחקנים שנבלעים במערבולת הפיתוח והפעם הבאה שרואים אותם היא במאבקי תחתית בליגה האסטונית, אבל ישנם כאלה שזקוקים למעט זמן שם, ממש מעט, כדי לחזור מהדלת הראשית. דני וולף ובן שרף הם שניים כאלה – ובמיוחד הראשון.
בליגת הקיץ וולף נדחק הצידה; במשחקי קדם העונה הוא קיבל יותר קרדיט, אבל לא היה ברור אם מדובר במשהו ניסיוני או בכוונה אמיתית של ברוקלין לתת לו הזדמנות; בפתיחת עונת ה־NBA הוא לא היה רלוונטי, ועבר לתקופה קצרה ללונג איילנד, הקבוצה של הנטס בג'י־ליג, כדי לצבור ביטחון; הליגה הזו הייתה קטנה עליו; ועכשיו וולף הוא חלק אינטגרלי ברוטציה של הקבוצה, ומרשים יותר ממשחק למשחק. במישיגן כינו אותו "יוקיץ' של המכללות", וב־NBA יש כבר מי שקרא לו "הג'וקר היהודי" – השוואה מחמיאה לניקולה "הג'וקר" יוקיץ'.
הנטס (18:6) הפסידו אתמול לפנות בוקר 119:111 בדאלאס, אבל זה היה משחקו הטוב ביותר של וולף העונה, תצוגה רבגונית מרשימה מאוד שהבליטה הבדלים ברורים בין הישראלי לבין שאר הגבוהים על הספסל של ברוקלין (שרף, אגב, נעדר בגלל מחלה). 17 נקודות אינן שיא הקריירה שלו (שעומד על 22), גם לא שבעת הכדורים החוזרים, אבל הפעם כל המספרים היו בזמן אמת, לא במשחק גמור. וולף כמעט לא ירד מהמגרש במחצית השנייה, נשאר בדקות ההכרעה וקיבל המון אחריות. הוא יצר אפשרויות עבור המאמן ג'ורדי פרננדס.
וולף לא משחק כסנטר, לברוקלין יש מספרי 5 פיזיים יותר, אלא כ־4 שמתופקד בחוץ. סטרץ'־4 הוא תפקיד מבוקש מאוד בעשור האחרון ב־NBA וביורוליג, אבל זה לא בדיוק מה שוולף עושה. נכון, הוא מביא את הנשק החשוב ביותר עבור גבוה בעמדה הזו – קליעה טובה משלוש – אבל מה שקופץ לעין זו היכולת שלו לקבל את המסירה ולא לסיים בזריקה, אלא ליצור משהו חדש בזכות שליטה מפתיעה בכדור. לא היה ברור איך הוא יתרגם את היתרון הזה מכדורסל המכללות לבמה הגדולה, אבל הביטחון שצבר בליגת הפיתוח הוציא את זה החוצה.
הוא יכול לקחת את השומר שלו עד מתחת לסל ולהוציא מסירה, להתחיל את ההתקפה בכדרור, והמהלך היפה ביותר מול המאבריקס היה קלאסיקה מספר התרגילים של גארדים – לא משהו שרואים משחקן בגובה 2.11 מטר: העברה בין הרגליים, הטעיה, צעד אחורה ושלשה על הראש של השומר.
ואם מחפשים היבט שקל יותר לעקוב אחריו – וולף זז. בכניסה הראשונה שלו מהספסל בדאלאס הוא עוד עמד בפינה וחיכה לכדורים, אבל ברגע שהשתחרר הוא פתח נתיבי מסירה בתנועה בלתי פוסקת והכניס ניידות להתקפה העומדת. בראיין לואיס מה"ניו־יורק פוסט" התלהב: "אמנם לקח לדני וולף בערך חודש כדי להיכנס לרוטציה של ברוקלין, אבל לא לקח לו זמן רב כדי להיראות כמו שחקן רוטציה. הוא התעלה על כל הציפיות בנוגע לקליעה שלו".
גם המאמן הספרדי שמח: "דני תמיד משחק כאילו הוא שייך לכאן", אמר פרננדס. "בטרום העונה הובהר לו שיש מספר שחקנים לפניו, אבל אז הוא ניצל את ההזדמנויות שלו בלונג איילנד, ועכשיו הוא מנצל אותן ב־NBA. אני מאוד מרוצה ממנו. הוא שחקן מיוחד בגלל כל הדברים השונים שהוא יכול לעשות בגובה שלו. הוא עדיין מראה לי מה הוא מסוגל לעשות, ואלו הרבה דברים טובים".
דרוש: גוף חזק
שאלה חשובה שחייבים להעלות נוגעת לנבחרת ישראל. וולף עוד לא הופיע במדי הנבחרת הבוגרת, אבל באיגוד בונים על הסנטר בן ה־21, והוא עצמו הצהיר שזו המטרה שלו. כמובן שכמו במקרה של דני אבדיה, העדיפות היא ל־NBA וניתן יהיה לקבל אותו רק בחלונות או טורנירי קיץ – ועדיין זו תוספת כוח משמעותית.
מה הוא יכול להביא לנבחרת? זה לא סוד לאומי שישראל סובלת מבעיית גבוהים, והסנטרים ששיחקו ביורובאסקט ובמשחקי מוקדמות גביע העולם האחרונים מתקשים כבר זמן רב ולא שונים זה מזה בצורה מהותית. אז בהקשר הזה צריך לדבר על פלוס ומינוס.
הפלוס – גם אם וולף ישראלי, ניכר שהוא לא קיבל חינוך כדורסל ישראלי. הקליעה שלו אינה ישראלית – היא נקייה, טבעית ואוטומטית. הוא מרגיש בנוח לקבל מסירה לשלשה ולצלוף. בעשרת משחקי ה־NBA שלו, הוא עומד על 50 אחוז מעבר לקשת! כבר זמן רב שנקודת התורפה של הכוכבים הישראלים הצומחים היא הקליעה, משהו שאולי מעיד על דגשים לא נכונים בעבודה איתם במחלקות הנוער ובנבחרות הצעירות. וולף יכול להיות השחקן שפותח את המגרש ומחזק אלמנט שחסר לנו.
אבל סנטר קלאסי במאבקים באירופה? דיברנו עד כה על היתרונות הגדולים של וולף, אבל לא על החסרונות הברורים. וולף עדיין רך מדי, וזה משהו שיעבוד עליו בשנים הקרובות. הוא זקוק לאגרסיביות, שרירים. זה בא לידי ביטוי בהגנה מול גבוהים אימתניים, וגם בהתקפה. ההתלהבות האדירה ממהלך השיא שלו ב־NBA, ההטבעה מול שארלוט בתחילת החודש, לא צריכה להשכיח את העובדה שקשה לוולף לסיים מהלכים בצבע. אם הנבחרת מחפשת פתרון מתחת לסל, לא בטוח שוולף, שמרגיש יותר בנוח בחוץ, הוא האיש הזה בשלב הזה של הקריירה.
השפעה מהספסל
ליגת הפיתוח קידמה בזמן קצר גם את שרף, אבל המסלול שלו אחר. במשחקי הפתיחה של העונה הוא שיחק בחמישייה של ברוקלין, אחר כך מעמדו שונמך (אחרי שפורטר האשים בפומבי את הרכזים הצעירים בהפסדים), ומאז תחילת החודש הוא התייצב כשחקן רוטציה. למעשה, כמחליף הוא מקבל יותר דקות מאשר כשחקן פותח, ובדצמבר השיג ממוצעים של 8 נקודות ו־2.5 אסיסטים.
חמש בחירות בסיבוב הראשון בדראפט זה דבר נדיר, וברוקלין הצליחה בסך הכל. וולף והרוסי יגור דיומין, שתפס את המקום של שרף בחמישייה ומראה פוטנציאל יפה, התאקלמו מהר; דרייק פאוול ונולאן טראורה לא באירוע; שרף יותר קרוב לשני הראשונים מאשר לשני האחרונים. טוב לראות את האגרסיביות שלו בכניסה לסל, ובגיל 19 הוא מפגין בגרות מרשימה. הוא מוכן לנהל משחק ב־NBA ולא תצליחו להפחיד אותו עם כלום.
אבל כדי שידברו עליו יותר, ושהתנודה בין ברוקלין ללונג איילנד לא תרחף בקביעות מעל ראשו, צריכים לקרות שני דברים: פחות איבודים – יש לו 1.9 בממוצע, ובמשחק הלפני אחרון, הפסד ליוטה, הוא צבר חמישה, וכמובן אותה קליעה שהזכרנו בהקשר של הכדורסל הישראלי. זה לא ששרף הגיע בלי כישורים ל־NBA, אבל בתפקיד שמיועד לו הוא זורק ואמור לזרוק הרבה שלשות, ו־27.5 אחוז זה לא טוב מספיק. אבל השורה התחתונה מבטיחה.
אבני יסוד
ברוקלין היא קבוצה מוזרה מאוד. במובנים רבים, היא נכנסה לעונה עם הסגל שנראה הגרוע בליגה והייתה צפויה ללכת בכל הכוח על המאזן הכי חלש כדי להשתדרג בדראפט. היא נבנתה על שני עוגנים – קאם תומאס, שהמועדון עשה הכל כדי לשכנע אותו להישאר מחשש שהקבוצה תתפרק בממדים היסטוריים, ומייקל פורטר ג'וניור שהגיע בטרייד מדנבר, סקורר שלקח אליפות לצד יוקיץ' כשחקן חמישייה אבל תויג לאורך כל הקריירה כשחקן בעייתי ולא יציב.
הצרה בכך היא ששניהם מזכירים זה את זה יותר מדי. הקבוצה היא לא יותר מאמצעי עבורם, דרך לקלוע ולשחק לבד. לפני שתומאס נפצע, הקבוצה ניצחה במשחק אחד מתוך שמונה; זה לא שבלעדיו היא רצה לאליפות, אבל ברוקלין של החודש האחרון מתעלה על הציפיות ונראית מסודרת ורצינית יותר, עם פורטר שמשתולל (קלע איכותי באופן קיצוני שלא יודע מתי להפסיק ולא הופך את החברים לטובים יותר) וצוות מסייע שמבין טוב יותר את התפקיד שלו. תומאס אמור לחזור בקרוב ולבלגן מחדש, אבל הנטס ראו מספיק השנה כדי לתכנן עתיד בלעדיו.
תומאס חתום לעונה, ולפי החוזה לא ניתן להעביר אותו לקבוצה אחרת ללא אישורו, אבל יכול להיות שזה הדבר הטוב ביותר לשני הצדדים: ברוקלין תרצה לקבל משהו תמורתו לפני שככל הנראה יעזוב בקיץ, אפילו תמורה מינימלית, והוא עשוי להתפתות להסכים כדי לחזק קבוצת פלייאוף, גם אם התפקיד שלו יהיה קטן יותר מאשר בלונה פארק האישי בברוקלין. גם השחקן הטוב ביותר שיש לנטס ביד מעבר לשני הקלעים, הסנטר ניק קלקסטון (גבוה מגוון שיכול לכוון לטריפל־דאבל כמעט בכל משחק), מסומן כמישהו שיועבר בקרוב תמורת נכסים עתידיים שיאפשרו את המשך הבנייה מחדש (גולדן סטייט שמה עליו עין בתור מישהו שיכול לחזק אותה בצבע).
וכל הסימנים מעידים על כך ששני הישראלים של ברוקלין יהיו אבני יסוד בבנייה הזו.
