היו בהיסטוריה פרישות מפוארות יותר מאשר זו של דווייט האוורד, בלשון המעטה. רק השנה, כריס פול ירד מהבמה בלי האליפות שהגיעה לו, אחרי שהבין במהלך העונה שהגיע זמנו. אחרים יצאו מהתמונה אחרי כמה שנות דעיכה, אבל כשחקני NBA. "סופרמן" נראה לאחרונה בליגה ב־2022. כשהודיע לפני מספר ימים על פרישה בגיל 40, זה קרה אחרי שהתברבר ללא תכלית במשחקי ראווה וטורנירים מוזרים, כשעם הכדורסל המקצועני סיים לפני כשלוש שנים בטייוואן.
זה קצת חבל. בתור הבחירה מספר 1 בדראפט 2004, בשיאו האוורד היה שחקן כיפי במיוחד, שמכיר בערך הבידורי של ה־NBA ונותן לקהל שואו, לצד הדומיננטיות בצבע. הגיע לו סיום מכובד יותר. אבל זה הגורל של סנטר שבשיא הקריירה מתחיל לראות לאט־לאט איך הצורך בגבוהים מהסוג שלו נעלם בזמן שהליגה משתנה, ולא יודע לעשות התאמות (או להימנע מפציעות, או לא להשניא את עצמו על כל מאמן ושחקן ששיתף איתם פעולה, אבל זה דיון אחר).
אבל בואו נדבר קודם על המון דברים חיוביים: הוא בכל זאת יוצא עם טבעת אליפות מהזכייה של הלייקרס בעונת הבועה ב־2020 (אם כי לא היה משמעותי מאוד בפלייאוף), הוא נבחר חמש פעמים לחמישיית העונה, שלוש פעמים לשחקן ההגנה המצטיין, היה מלך הריבאונדים בחמש עונות ומלך החסימות בשתיים נוספות, והופיע שמונה פעמים באולסטאר. מן הסתם, הדור הצעיר וחובב הרגעים הוויראליים הקצרים מכיר אותו יותר בזכות תחרות ההטבעות ב־2008, כשסידר לעצמו לנצח את הכינוי בזכות גלימת סופרמן שאיתה זינק לגובה עצום וממרחק אדיר כדי לנעוץ את הכדור בטבעת ולזכות בתואר.
הוא לא היה מהסנטרים העצומים, 2.08 מ', אבל אותה אתלטיות שהעולם נדהם ממנה בתחרות ההטבעות ההיא עזרה לו לשלוט מתחת לסל בתור מטרייה אווירית של איש אחד. כאשר הכדורסל של העשור הראשון למילניום היה אחר, הוא היה גם כוח התקפי דומיננטי ואורלנדו תמיד ידעה להפעיל אותו נכון. כשהיה רלוונטי לתקופה, הוא היה הסנטר הטוב ביותר ב־NBA, ויום אחד ייבחר בזכות עצמו להיכל התהילה – ולא רק כחלק מנבחרת ארה"ב שזכתה בזהב האולימפי ב־2008 ("נבחרת הגאולה") וקיבלה את הכבוד לפני מספר חודשים.
בעיות גב והומור ילדותי
הפסגה של הפרויקט שאורלנדו בנתה סביבו הגיע ב־2009. בפעם השנייה בתולדותיה, אחרי ששאקיל אוניל ופני הארדוויי עשו זאת ב־1995, הקבוצה הגיעה לגמר הפלייאוף. ארה"ב חיכתה באותה שנה למאבק קלאסי בין לברון ג'יימס וקובי בראיינט, אבל האוורד היה ענק בגמר המזרח מול קליבלנד וחתם את ה־2:4 עם שואו של 40 נקודות. הוא סיכם בזעם אחרי כמה שנים: "כולם דיברו על כך שזה יהיה גמר המאה וכבר הכינו בובות של לברון וקובי עוד לפני הסדרה שלנו. באנו כדי לפרק את קליבלנד". זה הצליח, אבל מול קובי כבר לא, והלייקרס ניצחו את אורלנדו 1:4. כמה שנים מאוחר יותר, כשקובי והאוורד שיחקו יחד, התיעוב ביניהם היה עוצמתי.
הסדרה ההיא הייתה תחילת הסוף של אותה קבוצה נהדרת שהמג'יק בנו. לברון – בתחילה עם מיאמי ואז שוב בקליבלנד – השתלט על המזרח, גולדן סטייט וסטף קרי שינו את הכדורסל, וסופרמן התחיל לסבול מהגב ולהתגלגל בין ערים: שלוש קדנציות בלייקרס, תקופות ביוסטון, אטלנטה (שם נולד וגדל), שארלוט, וושינגטון ופילדלפיה. הוא נותר מכונת דאבל־דאבלים, אבל ההשפעה שלו על המשחק פחתה בעקביות, והתדמית הלכה ונהרסה. מכוכב צעיר וחייכן, הוא הפך למי שכונה ב־2018 "השחקן השנוא ב־NBA" בכתבה ב"רינגר", בגלל החיכוכים הבלתי־נגמרים על הפרקט עם חברים לקבוצה (בעיקר כוכבים שהתחרו איתו על דומיננטיות) ויריבים. הוא מעולם לא התרגל לשינוי בפילוסופיה של הכדורסל המקצועני, ורצה שישחקו עליו כמו בשנים הראשונות באורלנדו. הקהל גם התייאש מהנטייה שלו לתשובות מתחכמות שהצחיקו רק אותו.
לצד הילדותי נוסף לפני מספר שנים גם צד תחרותי מרושע, כאשר התפרסם סרטון של האוורד דוחק בבנו בן התשע להתאמץ יותר ויותר באימון, עד שהילד בכה. הוא לא הביע חרטה על כך. כל המקרים האלה, והעובדה שב־NBA לא רצו לגעת בו יותר, התאספו לגל של איבה – עד כדי כך שחברו הטוב לו וויליאמס, אולי השחקן השישי הטוב בתולדות הליגה, תקף חזרה והזכיר לקהל: "אתם שוכחים מי הוא וכמה דומיננטי היה".
בגיל 40, זה האוורד מפויס והרבה יותר בוגר, שלא רוצה שכך תיראה המורשת שלו. אוהדים רבים התרככו אחרי שנאם בטקס היכל התהילה והציג פגיעות ורגישות שמעולם לא ראו ממנו. הוא פרש ב־12 במארס, וכעת מתכוון לנסוע ב־12 בכל חודש לקהילה אחרת בארה"ב ולפעול למען אחרים במעשי צדקה ונדיבות. אם רק היה מתבגר מוקדם יותר...
בהודעת הפרישה הוא לא נפרד רק מהכדורסל, אלא גם מהכינוי שדבק בו: "הגיע הזמן להשאיר מאחור את סופרמן. אני לא סופר־אנושי. אני בוכה, אני מתקשה, וממשיך לחייך דרך השקרים והשנאה".
