השנה שעברה, השנה ה-23 שלו בליגה, הייתה אולי השנה המהנה ביותר לצופה נייטרלי לצפות בלברון ג'יימס. האתלטיות, המהירות, הכוח, הסיבולת והזריזות אולי איבדו קצת מערכם לטובת אבא-זמן האכזר, אבל הסטטיסטיקה של לברון הייתה פאטה מורגנה: 20.9 נקודות למשחק, 7.2 אסיסטים ו-6.1 ריבאונדים ב-51.5 אחוז מהשדה. לא אמיתי.
רק שהסטטיסטיקה, כמעט כמו תמיד, מעוותת. החלק המקסים בלראות את לברון ג'יימס בשנה שעברה היה החלק האישיותי, ההשלמתי, הוותרני. היכולת של אחד מחמשת השחקנים הגדולים בהיסטוריה של המשחק, ועוד עם שיגעון גדלות של 9 בסולם רונאלדו, להפנים את מגבלותיו. להודות בפני עצמו שבקבוצה עם דונצ'יץ' ואוסטין ריבס הוא כינור שלישי. וואו.
מהבחינה הזאת, הבחירה המקצועית של לברון היא בחירה לא רעה. אם בלייקרס הוא היה גלגל שלישי של אופנוע, בסיקסרס הוא יהיה גלגל רזרבי של רכב. פילדלפיה עמוסה בכישרון. יש לה קו אחורי צעיר, את אמביד – שיכול להיות הסנטר הכי דומיננטי בליגה אם קורות החיים שלו לא היו נקראות כמו תסריט לדרמת בתי חולים, ואת ג'יילן בראון שהגיע בקיץ. כולם צריכים כדור. מבחינה אישית, עבור לברון, זו תהיה שנה של הסתפקות, של להיות מוליך. אם הוא ידרוש את הכדור, זה יתפוצץ לרסיסים.
ישתפו פעולה. לברון ואמביד
(צילום: רויטרס)
גם החזרה של לברון למזרח היא צעד מקצועי טוב. הניקס אולי לקחו אליפות, אבל זו קבוצה פגיעה. זו לא סופר-קבוצה. במערב צריך לעבור את סאן אנטוניו ואוקלהומה, שני דינוזאורים. במזרח הכל פתוח.
גאון שיווק, פחות סנטימנטלי
אז למה ההחלטה הזו מריחה קצת פחות טוב ממה שנדמה? לברון ג'יימס הוא תעשייה. הוא תאגיד. ההחלטה שלו והדרך אליה מאז שהודיע שהוא עוזב את הלייקרס וממשיך לעונה ה-24 שלו בליגה, תפסה את כל הכותרות של חלק ה-NBA במדורי הספורט. גם בזמן המונדיאל, תמיד מישהו דאג להדליף חתיכת מידע שהקפיצה את לברון חזרה ברייטינג. יותר מרבע מיליארד דולר עברו בחשבונות של פלטפורמת "קלשי" בניסיונות להמר לאיפה לברון ילך. גאון שיווק.
אבל יש בעיה בלהיות תאגיד שחייב לשווק את עצמו כל הזמן: אתה מתנתק מהרגש, אתה מתנתק מהסנטימטליות, מהזיכרונות. אתה מתנתק מ-50 אחוז מהסיבות שבגללן אנשים מתמכרים לספורט. זה לא רק ניצחונות ואליפויות. הסיפור המתוק של לברון מהשנה שעברה הוא לא רק ההכרה העצמית, אלא העובדה שהוא שיחק עם הבן שלו על אותו פרקט, באותה קבוצה, בלייקרס. כדי לעזוב סיטואציה כזו, לברון היה צריך לתת לאוהדי כדורסל וספורט (לא לאוהדי הסיקסרס) סיבה רגשית להתחבר אליו. אני יודע שזה קצת לא הוגן לכתוב דבר כזה על שחקן בן 41 שעדיין מדורג בין עשרים השחקנים הכי טובים בליגה בכל מדד אפשרי, אבל זו המציאות.
מה הסיפור של לברון ג'יימס בפילדלפיה? אני מסתכל על שלוש הקבוצות האחרות שהיו כרוכות בשמועות על הגעתו. בגולדן סטייט הוא היה משתף פעולה עם סטף קרי – ארבע אליפויות כל אחד, שני השחקנים הדומיננטיים ביותר בליגה בעידן פוסט-ג'ורדן. יש סיפור. במיאמי הוא שיחק ולקח אליפויות, ויאניס הגיע. יש סיפור.
האיחוד התפספס. קרי ולברון
(צילום: Darren Yamashita-Imagn Images)
בקליבלנד? אז נכון שאם בפילדלפיה יצטרכו בשנה הבאה לשחק עם ארבעה כדורים כדי לספק את החמישייה, אז בקליבלנד ג'יימס הארדן לבדו צריך שלושה כדורים – אבל האם היה יכול להיות סיפור יפה יותר מזה? הוא כבר חזר פעם אחת, שיחק את הכדורסל הכי טוב בקריירה, הוביל את הקבוצה למאבקים אפיים נגד גולדן סטייט ולזכייה באליפות אחת. הבן האובד שחזר הביתה וקנה מחדש את הלבבות של האוהדים המקומיים, אחרי שאלו כבר שרפו את החולצות שלו כשקיבל את "ההחלטה" לעבור למיאמי. קליבלנד הגיעה בשנה שעברה לגמר המזרח, ובלי ההתמוטטות הנפשית הקולוסאלית שלו במחצית השנייה של המשחק הראשון, היא הייתה נותנת קרב לניקס. לברון היה יכול להיות שם החתיכה החסרה. וואחד סיפור.
שכיר חרב בסוף הדרך
ההחלטה של לברון הופכת אותו, בשלב מאוד מאוחר של הקריירה שלו, לשכיר חרב. הוא יוצא לעוד הפלגה קולומבוסית בניסיון למצוא עוד אי של אליפות. לברון תמיד רדף אחרי אליפויות, שיאים והמקום שלו בהיסטוריה. הוא הצליח לבנות, מאז שעבר למיאמי, סגלים שהתמודדו על האליפויות. הוא הגיע ללייקרס עם אנתוני דיוויס. הוא תמיד היה הקטר של הרכבת הזו. עכשיו הוא רק נגרר. חלק מהתהליך.
יש רק דרך אחת לעשות מזה סיפור. אין הרבה ערים באמריקה שמשוגעות על ספורט כמו פילדלפיה. אין שום עיר שבה האוהדים כל כך אוהבים את הקבוצות שלהם – "אוהבים-חונקים" תהיה הגדרה מדויקת יותר. יש ללברון רק דרך אחת לעשות מזה סיפור: שזה יהיה סיפור עם סוף טוב. הכי טוב. האוהדים של הסיקסרס מחכים לאליפות כבר 43 שנים. לברון נולד שנה וחצי לאחר האליפות האחרונה. אין פה שום תחום אפור: או אליפות, או החלטה מחורבנת שכולם ישכחו ממנה בסוף העונה.
