ארני גראנפלד הספיק המון עד כה בחייו – והכל בזכות הכדורסל. הוא השתדרג ממדליית כסף עם נבחרת ארה"ב במכביה ב־1973 למדליית זהב עם נבחרת ארה"ב במשחקים האולימפיים ב־1976 למדליית זהב עם נבחרת ארה"ב במכביה ב־1977; הוא החזיק במשך 16 שנים בשיא הנקודות של אוניברסיטת טנסי; הוא בנה קבוצה נהדרת בניו־יורק כג'נרל־מנג'ר של הניקס, והקדים את דני אבדיה עם 16 שנים כנשיא לענייני כדורסל בוושינגטון וויזארדס. אבל הניצחון הגדול ביותר של גראנפלד בן ה־69 היה כאשר עלה למגרש במדי מילווקי באקס, והפך לבן הראשון של ניצולי שואה שמשחק ב־NBA.
גראנפלד נולד ב־1955 בסאטו־מארה ברומניה (שם נולדה גם חסידות סאטמר), אבל כשארנסט הקטן היה בן שמונה, הוריו ליביה ואלכס החליטו להעניק למשפחה עתיד טוב יותר מאשר במזרח אירופה החרבה והיגרו. לא כל היהודים הצליחו לקבל אשרות יציאה מרומניה באותם ימים, אבל משפחת גראנפלד זכתה בהגרלה שאליה נרשמה, בתום שש שנים של המתנה, ושינתה את מסלולה. הם נסעו ברכבת לרומא, חיו שם במשך חצי שנה עד שהשיגו את כל המסמכים הדרושים, ואז טסו לניו־יורק – ושם, אחיו הגדול והיחיד מת מסרטן לאחר זמן קצר, בגיל 18.
אלכס חסך כסף כצבעי כדי להקים מחדש את העסק שבו התמחה במולדת – חנות בדים – ואשתו ובנו עבדו שם לצידו ימים שלמים. לא היה זמן לשקוע בעבר ולהיזכר בזוועות. כל הסיפור יצא לפומבי רק ב־2021, בספר "חסד המשחק: השואה, מורשת כדורסל, והחלום האמריקאי חסר התקדים".
בזכות הספורט
ליביה, שבארה"ב כבר כונתה לילי, נולדה ב־1925 בכפר מיקולה, לא רחוק מסאטו־מארה, נשלחה במהלך המלחמה לגטו בודפשט ושרדה נגד כל הסיכויים. היא נמלטה, השיגה מסמכים מזויפים בזכות חסיד אומות העולם ראול ולנברג, ולאורך הדרך הסתתרה במרתפים ברחבי הונגריה עד שהייתה חופשייה. הוריה וחמישה מתשעת אחיה נרצחו. כשחזרה הביתה בסיום המלחמה, כל מה שנותר זו כף, ואותה לקחה ושמרה כל חייה. באותו היום בדיוק היא פגשה את אלכס, בצירוף מקרים מדהים. אלכס שוחרר ממחנה עבודה בהונגריה, שאליו נשלח במהלך המלחמה, ופתח חנות בעיר. הוא הכיר במחנה את אחד מאחיה של לילי, וביום שובם האח הציע שילכו לבקר שם.
אלכס היה ספורטאי מצטיין, וכך שרד. על פי סיפורי המשפחה, הוא נחשב לאחד משוערי הכדורגל המובילים ברומניה, וגם התברג בדירוג העולמי לשחקני טניס שולחן. השומרים במחנה הכירו אותו והקלו על חייו, והוא הועבר מחפירת תעלות לתפקיד טבח, מה שנתן לו גישה למעט יותר אוכל.
ספר היסטוריה
החיים בניו־יורק לא היו קלים בהתחלה, חיי מהגרים שכמעט לא מבינים מילה באנגלית, אבל ארני הקטן שהתחיל לצמוח לגובה (1.98 מ') התגלה ככישרון שיכול להצליח. הוא שיחק מתי שרק היה יכול על מגרשי האספלט הקשוחים של העיר, שם התחשלו כוכבים רבים שלמדו איך להילחם ולהתבלט. זה היה הכרטיס שלו להשתלבות חברתית. למזלו, כאמור, גם האב אלכס היה ספורטאי בנשמה: כשהיה אפשר, אביו לקח אותו למשחקים של הניקס, ההצגה הכי טובה באזור, וכשבנו היה בכיתה י', הוא גם גילה שהילד ענק. בראיון שארני חובב הסיגרים העניק בעבר למגזין "סיגר אפישיונדו", הוא סיפר: "כשאבא ראה אותי משחק הוא אמר: 'אתה יודע מה? אני אשכור מישהו שיעבוד במקומך בחנות, לך תשחק!'" כדורסל, לפי ארני, לא היה ברומניה, והוא בכלל שיחק כדורגל ברחובות כילד.
משם המסלול היה מהיר. הוא הצטיין בקבוצותיו השונות, הגיע למכביה כשחקן התיכונים היחיד בנבחרת האמריקאית, עשה לעצמו שם בטנסי ואז העביר תשע עונות ב־NBA, שם יכולת הקליעה של הגארד פחות באה לידי ביטוי. הוא הטביע חותם רציני יותר בהנהלה, ולמרות שבסופו של דבר לא הביא אליפות לניקס חסרי הסבלנות, הסגלים שתיכנן קירבו את ניו־יורק לטבעת הרבה יותר מאשר בשנות האלפיים. מאז 2019 הוא לא פעיל בליגה ונהנה מקצת שקט.
אבל זה היה המסע שלו – ולא דיברנו עוד על בנו, דן גראנפלד. אוהדים ותיקים יותר ודאי זוכרים את השם. אותו גובה ותפקיד כמו האבא, גם הוא זכה כאן בזהב במכביה, אבל אחרי קריירת קולג'ים לא רעה הוא לא נבחר בדראפט והתגלגל לאירופה. ארבע קבוצותיו האחרונות בקריירה, מ־2010 ועד 2014, היו בני השרון, הפועל חולון, הפועל ירושלים ובני הרצליה, לפני שהחליט לפרוש בגיל 30.
הוא אחראי על הספר שחשף לעולם את סיפורה של משפחתו. דן עובד בהייטק בעמק הסיליקון, אבל לשם הפרויקט צלל לעומק שורשיו. הוא קיבל את הכף שעוברת במשפחה כדי לשמור אותה לדורות הבאים, וגם הודה בראיון כי לפני שחתם בקבוצתו הראשונה באירופה – אולדנבורג – הוא התקשר אל סבתא לילי כדי שתאשר שזה בסדר שישחק בגרמניה, למרות כל מה שקרה.
המחווה של ריי אלן
את הפתיח לספר כתב ריי אלן, אחד מצלפי השלשות הגדולים בתולדות המשחקים. מספר שנים לפני פרסום הספר, אלן החליט שהוא חייב לבקר באושוויץ, והוא דיבר רבות על הנסיעה שזיעזעה אותו. אפרו־אמריקאי, בלי קשר ליהדות פרט לשיתוף הפעולה הפנטסטי עם דורון שפר בקונטיקט – אבל אדם סקרן שקרא בצעירותו רבות על השואה ורצה להבין מקרוב. כשכתב בהרחבה על הנושא, טוקבקיסטים גזענים כתבו שהוא מבייש את מורשת אבותיו, אבל זה רק דירבן אותו עוד יותר לפעול נגד אנטישמיות. זאת המורשת שלו, ואבותיו היו מתגאים. כמו המורשת של משפחת גראנפלד, שהפכה עבר נורא לסיפור הצלחה בזכות יצר ההישרדות. והספורט.
פורסם לראשונה: 01:30, 27.01.25
