פעם ברכה מראש ממשלה, שלא לומר שיחת טלפון מצולמת, נחשבו לדובדבן האולטימטיבי של הישג ספורטיבי. סטמפה של מדינת ישראל לכך שהגנים היהודים שוב עשו את זה, והרי ההוכחה מהכי גבוה שיש. היום, יש מצב שגם דני אבדיה כבר מבין, זה בעיקר פתח לחרבו דרבו. בזירה הבינלאומית, ובטח בפנימית.
הציוץ של נתניהו לאבדיה "בכל פעם שאתה עולה לפרקט, המדינה שלנו קורנת מרוב גאווה. עבור הישראלים אתה לא סתם כוכב - אתה המגן דוד שלנו", היה נקי מכל רמיזה פוליטית, בטח בסטנדרטים של נתניהו - ועדיין היה האלמנט הזעיר שנדרש כדי לשלוף את הדיון ממחוזות האולסטאר הטהורים, לצורך ההתכסחות הקבועה בפרלמנטים של הרשת. פלוס הטחות על מה אבדיה מייצג כשהוא לא חודר לסל.
קשה לבוא בטענות למישהו, ולא משנה מי זה המישהו הזה, שמברך. למרות שבאווירת חוסר האמון הנוכחית כל ברכה נקראת כקריאת קרב – והלו, סיימת עם רשימת ההתנצלויות והבעות הצער, שאתה עובר לברכות? או – סליחה, שמת לו קרח על הברכיים אחרי אימונים שאתה מצטרף לחגיגה וגוזר קופונים?
לחיבוק של פוליטיקאי יש משמעות. לחיבוק של פוליטיקאי, שרחוק מלהיות קונצנזוס בארץ ומחוצה לה, על אחת כמה וכמה. ואצלנו, מה לעשות, הפוליטיקאים השנויים במחלוקת הם כחול אשר על שפת הכנסת, ובראשם אתם יודעים מי.
הדבר האצילי ביותר שאפשר לעשות למען ספורטאי ישראלי מצליח בימים אלה הוא פשוט להניח לו. זה לא עניין של פחד. פשוט להשאיר את ההצלחה כקונצנזוס, בארץ ומחוצה לה. לא להשתמש בו ככלי. ולא להדביק אליו כתמים.
דני אבדיה מדבר לאחר הבחירה לאולסטאר ה-NBA
(צילום: מתן סימן טוב)
לכו תגידו את זה לפוליטיקאים אצלנו, שבשעה טובה ומוצלחת נכנסו לשנת בחירות, כלומר אל עונת הברכות.
מה שנשאר, אם כן, הוא למפות את הספורטאים שבקבוצת סיכון: מנור סולומון, אוסקר גלוך, שאר הלגיונרים, שחקני הנבחרות. תחשבו פעמיים לפני שלישייה בליגת האלופות או איפון ומדליית זהב על משטח ג'ודו. עונת יח"צ לפנינו. עוד עלולים לברך אתכם.
